טאבו (סוציולוגיה)

טאבו הוא איסור חברתי, תרבותי או דתי על שמות, חפצים, פעולות, אנשים או נושאי שיחה שנחשבים בלתי־תקינים בחברה מסוימת. לעתים האיסור קשור למושגים של קדושה וטומאה חברתית; טומאה חברתית היא מצב שנחשב לפגום או מזיק מבחינה תרבותית, ולכן עבירה על טאבו נתפסת כהתנהגות שנוצרת ממעט־התרגשות ואף נתעבת.

המילה הגיעה מהמונח הפולינזי "טאפו" (tapu), שפירושו "המוסמן" או "הלא ניתן למגע". ג'יימס קוק פגש את המונח בטהיטי במאה ה־18, בהקשר של איסורים חברתיים כגון איסור נשים לאכול בנוכחות גברים. בפולינזיה השתמשו בטאבו לציון חפצים, מעשים, ישויות רוחניות ובני אדם האסורים למגע או לשימוש מטעמים דתיים. קיימת גם גרסה מהאי Eueiki, הקשורה לפולחן צמח הקאבה, שבה המונח היה דו־ערכי, קדוש וגם טמא בו זמנית. לעתים הטיל הכהן המקומי, מנהיג דתי, טאבו מטעמים דתיים, ולעיתים מטעמים מעשיים, למשל כדי להגן על מקורות מזון כמו דגים במקרה של דיג מופרז.

כיום המושג משמש גם לתיאור נושא שיש הסכמה כללית להמנע ממנו. אין טאבו אוניברסלי, אך יש נושאים הטאבו ברוב החברות. טאבו יכול להישאר גם אחרי שנכחדה הסיבה המקורית להטלתו. לכן חוקרי תרבויות בוחנים לעתים את נושאי הטאבו כדי להבין היסטוריה חברתית. זיגמונד פרויד קישר את הטאבו לאיסורים חברתיים ולמושג גילוי עריות, יחסי מין בין קרובים, שקיימים בתרבויות רבות.

דוגמה לטאבו מילולי היא בהגיית השם המפורש של האל ביהדות. בדוגמה עכשווית באנגלית קיימת סטיגמה חזקה סביב המילה "Nigger", שהיא טאבו מילולי במדינות דוברות אנגלית.

מדיות ולשכות פרסום נוטות להתאים את עצמן לנורמות החברה ולמנע הצגת תכנים שנחשבים טבואים. יש רגולציות ומנגנוני בקרה שמגבילים תכנים רגישים. בנושאים כמו חולי, מוות, קללות, קטינים ומין קיים קונצנזוס רחב להדיר אותם מהשיח התקשורתי. לעומת זאת, טווח הקבלה של ביקורת על ענייני גזע ודת משתנה לפי מדינה, מקור ומדיום.

יוצרי תכנים נמצאים במו"מ מתמיד על מידת החופש שלהם. מוסדות חברתיים, מדיניים ודתיים מנסים להגביל שפה ותכנים רגישים. לכן לעתים מפורסמים תכנים בטווחי שידור מסוימים, במקורות נבחרים או בדרך שלא מאפשרת גישה ישירה לילדים.

גם בישראל נראים שינויים ביחס לטאבו. עד מלחמת יום הכיפורים (1973) גופים כמו צה"ל היו כמעט "פרות קדושות" בציבור, והתקשורת נטתה להמנע מביקורת. אחרי המלחמה, כשהתגלה כי היו כשלים במערכת הביטחונית, החלה התקשורת לחקור ולבקר את הממסד. דן כספי ויחיאל לימור דנו בתהליך זה בספרם "המתווכים". דוגמה עכשווית היא סיקור פרשת זיהום הקישון בשנים 2000, 2003, שבו העיתונות ביקרה את הדרג הפיקודי של הצבא.

טאבו זה איסור שאנשים בחברה מסוימת לא עושים דברים מסוימים. זה יכול להיות על מילים, חפצים, פעולות או אנשים.

המילה באה מהמונח הפולינזי "טאפו". זה אומר "אסור לגעת". החוקר ג'יימס קוק שמע את המילה בטהיטי לפני הרבה שנים. שם היו איסורים כמו שלא לגעת בראש של מישהו כי הוא קדוש. אצל עמים פולינזיים כהן, מנהיג דתי, היה יכול להטיל טאבו גם כדי להגן על הדגים, אם הצי של הדיג היה מסוכן.

היום טאבו פירושו גם פשוט נושא שאנשים נמנעים לדבר עליו. אין טאבו שווה לכל העולם. יש דברים שרוב החברות שמות עליהם טאבו. לפעמים הטאבו נשאר גם אחרי שאין עוד סיבה לכך.

עיתונים, טלוויזיה ומודעות פרסום מתאימים את התוכן למה שהחברה מקבלת. הם נמנעים מדברים רגישים כמו חולי, מוות, ילדים ומין. על נושאים כמו גזע ודת יש חוקים וכללים שונים.

בישראל פעם לא ביקרו את הצבא. אחרי מלחמת יום הכיפורים ב־1973 החלו לחקור ולבקר יותר. לדוגמה, בסיפור זיהום הקישון בשנים 2000, 2003 העיתונות ביקרה את הדרג הפיקודי בצה"ל.