טעמי המקרא

טעמי המקרא הם סימנים שמוסיפים למילים בטקסט המקראי. הם יכולים להופיע מעל האות, מתחתיה או אחרי המילה. הטעמים מנחים איך לקרוא: מנגינה (איך נושרים הצלילים), הגייה (איך לבטא מילים) וחלוקת המשפט (איפה לעצור). אפשר לראות בהם סוג של סימני פיסוק עתיקים בעברית.

לכל מילה בדרך כלל יש טעם אחד. לטעמים יש שלושה תפקידים מרכזיים: תפקיד מוזיקלי (כל טעם קשור לניגון), תפקיד תחבירי (הם מסמנים פיסוק ומבנה משפט), ותפקיד פונולוגי (מראים היכן ההברה המוטעמת, מלעיל או מלרע; זאת אומרת איפה להדגיש במילה).


טעמים כתובים לא נמצאו במגילות מדבר יהודה. הם מוזכרים בתלמוד, אך לגבי המועד שבו הוכתבו יש חילוקי דעות. המסורת הכתובה של סימני הטעמים הושלמה על ידי בעלי המסורה סביב המאה ה‑8 וה‑9 לספירה. בשלבים מוקדמים יותר היו טעמים מועברים בעל־פה בלבד, ולעתים נוצרו גרסאות שונות לפי עדות.


יש שלוש מסורות עיקריות: הארצישראלית, הבבלית והטברנית. היום הנהוגה והמקובלת היא ההטעמה הטברנית (הטברנית פותחה מהבבלית). את המסורה הבבלית שמרו קהילות תימן עד הדור האחרון. המסורות השונות משתמשות בסימנים ובמנגינות שונות.

המסורת הארצישראלית השתמשה בסימנים פשוטים ונקודות. הבבלית סימנה בדרך כלל בצורת אות עברית מעל המילה והיא התמחתה בפיסוק ובדיקלום. הטברנית איחדה וציידה כל מילה בטעם, והפכה למערכת המלאה שמשמשת אותנו כיום.


את סימני הטעמים כפי שמופיעים בכתבי היד המוכרים חתמו בעלי המסורה במאות ה‑8, 9. הם ניסחו כללים ותיעדו מסורות קריאה כדי להעביר את צורת ההטעמה והפיסוק לדורות הבאים. לכל אחד מעשרים וארבעת ספרי המקרא הותאמה הטעמה אחת.

קריאות מיוחדות נוהגות לעתים, למשל ב'טעם עליון' לעשרת הדיברות, קריאה חגיגית שמשתמשת בהטעמה אחרת.


המנגינות של הטעמים משתנות מעדה לעדה. יש נוסחים אשכנזיים ומזרחיים, ספרדיים-מערביים ומזרחיים, איטלקיים, תימניים ועוד. לכל עדה ולפעמים לכל ספר (כמו התורה או ההפטרה) יש מנגינה משלו.

הקריאה התימנית פשוטה יחסית מבחינה מוזיקלית. בה יש מעט מוטיבים שמייצגים שלוש דרגות הפסקה: "מוליך" (לא מפסיק), "מפסיק" ו"מעמיד". לעומת זאת, במסורות אחרות לכל טעם יש מנגינה נפרדת או סדרת מנגינות.


חוקרים ניסו לשחזר ניגון קדום לטעמים. היו טענות שונות, חלק מהניסיונות נדחו, אחרים מצאו קשרים בין מסורות שונות שיכולים להעיד על מקור עתיק, כמו שימוש בסולמות פנטטוניים.


בחלק מהעדות מלוות תנועות ידיים את הקריאה. זה מוזכר כבר בגמרא, ועד היום יש עדות שמסמנת לקורא את הטעמים.


הטעמים מחלקים את הפסוק לשכבות תחביריות: חלק גדול (קיסרים), חלוקות משנה (מלכים), חלקים קטנים יותר (משנים, שלישים) ולבסוף משרתים שמחברים מילים. החלוקה בונה חדרה של היררכיה: טעם חזק מחלק תחום רחב, וטעם חלש מחבר בין מילים קטנות.

השילוב בין שיקולים תחביריים למוזיקליים עיצב את סדר הטעמים. לפעמים המוזיקה קובעת שינוי פיסוק מסורתי כדי להקל על הקריאה.


שלושת הספרים תהילים, משלי ואיוב (בראשי תיבות "אמ"ת") זכו למערכת טעמי מיוחדת. העקרונות דומים, אך שמות הטעמים והמנגינות שונים. טעמי אמ"ת משקפים סגנון שירי וכח חלוקה שונה.


הטעמים משמשים בעיקר בקריאת התורה בבית הכנסת, בהפטרות ובחמש המגילות. בספרי תורה על קלף אין טעמים, ולכן הקוראים לומדים את הטעמים מראש בעזרת תיקון קוראים, ספר שמציג את הטקסט בשתי עמודות: עם טעמים וללא טעמים.

מנהג בר מצווה דורש לעתים שהנער יקרא בתורה עם הטעמים. בבתי ספר תורניים מלמדים ילדים את הטעמים משיטות שונות, ויש חומרים מודרניים ותוכנות להקלטה ולתרגול.

בלימוד מקרא משתמשים בטעמי המקרא כדי לפרש משפטים. הטעמים יכולים להבהיר יחסים בין קבוצות מילים קטנות יותר מסימני הפיסוק הנהוגים.


חכמים פירשו את הטעמים גם בדרשים ובקבלה. בקבלה רואים בטעמים חלק מרמות המשמעות של הטקסט, לצד האותיות והניקוד.


טעמי המקרא מיוצגים בתקן Unicode בטווח U+0591 עד U+05B0. ברוב מערכות ההפעלה המודרניות אפשר להציגם, אך לעתים נדרש גופן מיוחד להצגה מדויקת.


הטעמים הם מערכת שמשלבת מוזיקה, דקדוק וזיכרון. הם מאפשרים קריאה מסורתית מוסכמת, שפותחה והתווספה על ידי המסורה והופכת את הקריאה בציבור לחיה ומסודרת.

טעמי המקרא הם סימנים שמצמידים למילים בתנ"ך. הם עוזרים לדעת איך לקרוא את המילים. טעם יכול להגיד שתי דברים פשוטים: איזו מנגינה לשיר ואיפה לעצור.


הם לא היו כתובים בכל הכתבים העתיקים. במשך הזמן כתבו תלמידים חכמים את סימני הטעמים כדי לשמור על דרך קריאה אחידה.


היו שלוש דרכים להטעמה: ארצישראלית, בבלית וטברנית. היום רובנו משתמשים בדרך הטברנית. יהדות תימן שמרה על הדרך הבבלית עד זמננו.


הטעמים עושים שלושה דברים חשובים: הם נותנים מנגינה לכל מילה, הם מחלקים את המשפט לחלקים כמו נקודות ופסיקים, והם מראים היכן להדגיש את המילה.


כל קהילה קראה בטעמים אחרת. יש מנגינות אשכנזיות, ספרדיות, תימניות ועוד. לכן השירה של קריאת התורה שונה ממקום למקום.


בבית הכנסת קוראים את התורה לפי הטעמים. בספר תורה על קלף בדרך כלל לא כותבים טעמים. לכן לומדים להיזכר בטעמים בעזרת ספרים מיוחדים שנקראים תיקון קוראים.


ילדים לומדים טעמים בשיעורים כדי שיוכלו לקרוא בתורה. יש היום גם קבצי שמע ותוכנות שיעזרו להם לזכור את המנגינות.


יש תווים מיוחדים במחשב שמייצגים את הטעמים. הם חלק מתקן שנקרא Unicode.


טעמי המקרא עוזרים לקרוא יפה ומתוקתק. הם מוזיקה, פיסוק והדגשה יחד.