יהדות: בין דת למוסר (ספר)

"יהדות: בין דת למוסר" מאת פרופ' אבי שגיא (1998) בוחן את הקשר בין דת למוסר במקורות היהודיים. הספר מחולק לארבעה חלקים: בחלק הראשון נדונה שאלת תלות המוסר בדת (הדילמה הידועה כאותיפרון). שגיא מסיק שהזרם המרכזי ביהדות מכיר באוטונומיה של המוסר, כלומר, במוסר שיש לו תוקף עצמי, גם בלי ציווי ישיר של האל.

שגיא מגדיר שתי תפיסות קוטביות: 'תלות חזקה' שבה החובה המוסרית נכנסת אך ורק מציווי האל; ואוטונומיה מלאה שבה השכל והמוסר עצמם קובעים את החובה. יש גם עמדת ביניים: המוסר קיים בעצמו, אך האל מגלה או מחדד את תוכנו. שגיא נוטה לתפיסת האוטונומיה ורואה תמיכות רבות במקורות היהודיים הציבוריים.

ממקרא ועד רבנים מאוחרים יש תיאורים שמבליטים מוסר שפועל גם לפני מתן תורה. לדוגמה:

הסיפורים על האבות מציגים שיקול מוסרי שקדם לצווים מפורשים. אצל קין, הדיון בעונש על שפיכות דמים מדגים שיש מושגים מוסריים שלא נכתבו כחוק דתי מפורש.

הפרשה של עקדת יצחק נידונה בדרכים שונות. יש פרשנויות שרואות בה הוכחה לתלות המוסר בציווי האל (עמדה שהרב שלמה אבינר אימץ). שגיא מבקר גישה זו וטוען שרוב הפרשנויות אינן מבטלות מוסר אוטונומי. יש הקרבה שמוצגת כשעת מבחן נדירה, או כהרמוניה בין דת ומוסר כפי שאצל הרב קוק.

פעולת משה, שהכה את המצרי לאחר שפגע בעברי, נתונה לפרשנויות שונות. חלק רואים בכך גמול חמור לפי דין, אחרים מבדילים בין מקרים וכמה מדרשים דמונו את המצרי כדי להצדיק את העונש. שגיא מציג את הווריאציות האלה כדי להראות גמישות פרשנית.

הציווי להשמיד את עמלק יצר קונפליקט מוסרי חמור. הפרשנויות נעות בין פשט תקיף לפרשנויות סימבוליות וקבליות, ואף פרשנויות ריאליסטיות שמקלות על החובה בשל אי-ודאות לגבי זהות עמלק. חלק רואים בחזרה בתשובה דרך למחילה.

רבי סעדיה גאון מדגיש ששכל האדם מחייב מוסר, ולא רק ציווי האל. ריה"ל (יהודה הלוי) טען שמצוות חברתיות ניתנות להבנה בשכל. הרמב"ם הבחין בין מצוות מוסריות שניתנות להסבר שכלי לבין מצוות שהן מניעת תאווה; הוא מקבל הסברים שכליים לחלק מהמצוות, למשל רחמים על בעלי חיים.

שגיא דן גם בשאלת הברכה על מצוות מוסריות: יש רבנים שאומרים שעדיף לפעול מתוך רחמים ולא מתוך כפייה דתית, ואחרים מדגישים את חשיבות הציווי. רבי שמעון שקופ ראה בתוקף השכלי־מוסרי תנאי לקיום המצוות.

שגיא מזהה מיעוט של גישות שמדגישות תלות מוחלטת של המוסר בציווי האל. דוגמאות בולטות הן דבריו של הרבי מפיאסצנה ושל הרב שלמה אבינר בדורות האחרונים. לדעת שגיא, התחזקות עמדות אלה קשורה גם למתח מול החילון ולתגובות ריאקציוניות.

בסיכום החלקים השונים שגיא מציע תזה מאחדת, שמסבירה את המגוון הפרשני ואת הדחייה הכללית יחסית של התלות החזקה במקורות היהודיים המרכזיים.

"יהדות: בין דת למוסר" מאת אבי שגיא (1998) בוחן איך הדת והלב המוסרי קשורים זה לזה. הספר מחולק לארבעה חלקים.

יש שתי דרכים להגיד מה מקור המוסר. 'תלות חזקה' אומרת שהמוסר קיים רק כי האל ציווה. 'אוטונומיה של המוסר' אומרת שהשכל והלב קובעים מה טוב גם בלי ציווי. שגיא חשב שהרוב ביהדות מקבל את הרעיון שהמוסר יכול לעמוד לבד.

בסיפורים בתנ"ך יש רעיונות שמראים שמוסר פועל גם לפני שקיבלו חוקים דתיים.

האבות כמו אברהם ויצחק מראים יכולת להכיר בטוב וברע לפני כל חוק כתוב.

בעקבות העקדה יש פירושים שונים. חלק אומרים שזה מראה שהמוסר תלוי בצו אלוהים. אחרים אומרים זו מבחן קשה ומיוחד, ולא ביטול המוסר של הלב.

מעשהו של משה שבא בעקבות פגיעה בעברי הובא לפרשנויות שונות. יש מי שמצדיקים אותו ויש מי שמתלבטים.

הפקודה לנצח את עמלק היא בעייתית מבחינה מוסרית. פרשנים רבים ניסו להסביר את זה כסימבול או כתיקון אם האפשרות קיימת.

רבי סעדיה גאון אמר שהשכל מחייב מוסר. הרמב"ם גם הבחין בין מצוות שמובנות בשכל לבין אחרות. יש כמה ראשי רבנים שדחו את הרעיון שהמוסר עצמאי, אך הם מעטים.

בסך הכל שגיא מראה שיש ביהדות הרבה תמיכה ברעיון שמוסר יכול להיות עצמאי, למרות שיש גם קולות שאומרים אחרת.