'יְהַלֶּלְךָ זָר וְלֹא פִיךָ' מופיע בספר משלי (כז, ב). את הביטוי מפרשים בדרך כלל כהמלצה, ולעתים כמסקנה או כהבטחה.
הפסוק ממליץ שלא להתפאר בעצמך, אלא להשאיר את התהילה לאחרים. זו דוגמה לאמרה 'אין הנחתום מעיד על עיסתו', אך כאן מדובר בהמלצה ולא בקביעה מוחלטת. ירמיהו מבחין בין הלל עצמי שאסור לבין הלל עצמי שמותר. הרמב"ם סיים את ספרו 'מורה נבוכים' בפסוקים אלה, עד המילים "הַשְׂכֵּל וְיָדעַ אותִי". ספר אבות דרבי נתן מבטא רעיון דומה: לא לשים על עצמך עטרה, אך שאחרים ישימו אותה.
בעברית היומיומית משתמשים בביטוי כדי לרמוז שמישהו מגזים בהתפארות.
'יהללך זר ולא פיך' הוא ביטוי מספר משלי. הוא אומר עדיף שאחרים ישבחו אותך ולא אתה.
המשפט מעודד לא להתפאר בעצמך. יש גם מקורות שמזכירים שזה לא טוב לשבח את עצמך. הרמב"ם סיים את ספרו 'מורה נבוכים' בפסוקים האלה. בספר אבות דרבי נתן כתוב שלא לשים עטרה על הראש בעצמך, אלא שאחרים ייתנו אותה.
כמה מפרשים קראו את הפסוק אחרת: אם אף אחד לא משבח, תדבר על מעשיך. כמה מקורות, כמו הזוהר, אומרים שעדיף לדבר חכמה ולא לשבח ישירות. זוהר חדש פירש את הדברים בדרך פשוטה.
תגובות גולשים