כעס הוא תגובה רגשית שכוללת עוררות פיזיולוגית (גוף שנחוש לפעול, כמו דופק מהיר ומתח בשרירים) ונכונות לפעולה. עוצמתו נעה מרוגז עד זעם, והוא יכול להיות אפיזודי, קצר ופתאומי, או מתמשך כשמדובר בעוינות.
כעס מופיע כתגובה לדחק (לחץ), תוקפנות חיצונית, תחושת אי-צדק, בגידה, השפלה או כישלון. גם תסכול וחוסר מענה לצרכים יכולים לעורר אותו. כאשר לא מבטאים כעס, הוא עלול להצטבר ולהתבטא בהתנהגויות פסיביות-אגרסיביות או בדיכאון.
פחד מקושר להימנעות; כעס מקושר לעימות. צער ואשמה שונים בכיוון הפנימי ובמיקוד הפגיעה.
כעס יכול להיות מוחצן: העלבה, גירוי מילולי, פגיעה ברכוש או תגרה. הוא יכול להיות גם מופנם: בכי, ביזוי עצמי או פגיעה עצמית. מאפייניו הנפשיים כוללים קושי בריכוז, חשיבה פחות רציונלית ואובדן שליטה זמני.
חלקים במוח כמו האמיגדלה (מבנה שמזהה סכנות) מפעילים תגובות חזקות. בגוף משתחררים קטכולאמינים והורמונים כגון אדרנלין, שמעלים דופק ולחץ דם, מחדירים אנרגיה וגורמים למתח בשרירים. תסמינים נפוצים הם הנשימה המואצת, הסמקה, כיווץ השרירים, קוצר נשימה ותנועות גוף מוגזמות.
יש שתי גישות עיקריות: להוריד עוררות או להגביר אותה. מטא-אנליזה מ-2024 על 154 מחקרים הראתה שהתערבויות שמפחיתות עוררות עוזרות להפחית כעס ואגרסיביות. דוגמאות יעילות: תרגילי נשימה, מדיטציה וקשיבות (תשומת לב מודעת). פעילויות שמגבירות עוררות, כמו הכאת שק אגרוף או ריצה, לא הוכיחו הפחתת כעס ותומכות בכך שלא נכון לפרוק את הכעס בהכרח (תאוריית הקתרזיס, הרעיון שפריקה גופנית מפחיתה כעס).
לכעס יש תפקיד הישרדותי. הוא מניע לפעולה ולהגנה ולפעמים לאסרטיביות (יכולת לעמוד על זכויות אישיות). ביטוי מבוקר של כעס יכול לפתור בעיות; ביטוי מופרז עשוי ליצור מתחים וקונפליקטים. כאשר כעס מושתק, הבעיה עלולה להישאר ולגרום לשנאה או לניכור.
חברות מצפות לשליטה עצמית. אנשים נוטים להחצין כעס כלפי מי שהם רואים כנמוכים מהם, ולהדחיק אותו כלפי מי שחשוב להם או יכול לפגוע בהם. כעס יכול לשמש כלי השפעה חברתי: מביע כעס נתפס לעתים כדומיננטי ובעל כוח, ולעיתים גורם לאחרים לוותר.
בארגונים קיימים ספים (גבולות חברתיים) להבעת כעס. חציית "סף הביטוי" יכולה לחשוף בעיות לרשויות המתאימות. חציית "סף חוסר הנימוס" היא כאשר הכעס הופך להתנהגות בלתי מקובלת. ביטוי שמישמר בין שני הסיפים יכול להביא לתוצאה חיובית, ואילו חריגה לשני הכיוונים עלולה להזיק.
מחקרים הראו שמבטא כועס נתפס כקשוח ודומיננטי. פעמים רבות היריבים נוטים להתגמש יותר מול צד כועס מאשר מול צד שמח. זה נובע בין היתר מהערכת הגבולות של הצד השני והפחד או הלחץ שנובע ממנו.
כעס אינו בא לידי ביטוי באופן זהה בכל תרבות. לדוגמה, בחברות אינואטיות ביטויי כעס אינם לגיטימיים ואינם נפוצים.
חז"ל ובּחלק מהחכמים גינאו כעסנוּת. נאמר שכעס פוגע בחשיבה הברורה וביכולת הנבואה והרוחניות. הרמב"ם והוגים אחרים ראו בכעס חסר שליטה בעיה רוחנית ונפשית. יחד עם זאת הוזכרו גם דרכים לכוון את כוח הכעס לאפיקים חיוביים. הוגים מודרניים והוגי חסידות נתנו עצות מעשיות להתמודדות ולביטוי מבוקר של כעס.
כעס הוא רגש. הוא קורה כשמישהו מרגיש פגוע, מושפל או מתוסכל.
כעס מגיע בגלל לחץ, אי-הגינות, רצון שלא מתקבל, או כשמשהו לא מצליח. אם לא מדברים על הכעס, הוא עלול להצטבר ולפגוע במצב הרוח.
פחד גורם לברוח. כעס גורם להתמודד. עצב הוא תחושה של צער.
אנשים כועסים יכולים לצעוק, להעליב או לפגוע ברכוש. אחרים שומרים על הכעס בפנים ובוכים או מתכווצים. כעס מקשה על החשיבה והריכוז.
במוח יש חלק שנקרא אמיגדלה (חלק שמזהה סכנות). כשהאמיגדלה מתעוררת, הגוף משפיע כמו דופק מהיר, נשימה מהירה ומתח בשרירים.
תרגילי נשימה, מדיטציה וקשיבות (להיות ערניים למה שקורה עכשיו) עוזרים להרגיע כעס. פעילויות שגורמות לרעשים או לזזז הרבה אינן תמיד עוזרות להפחית כעס.
כעס יכול לעזור להגן על עצמך ולבקש את מה שמגיע לך. אבל כשכועסים יותר מדי, זה יוצר ריב ובעיות עם אחרים.
בחברה מצפים שאנשים ידעו לשלוט בכעס. לפעמים כועסים על מי שחשוב לנו פחות, ולפעמים מדחיקים כעס מול מי שחשוב לנו.
החכמים הזהירו מפני כעס רב. הם אמרו שכעס עלול לפגוע בחשיבה וברוחניות. הם המליצו ללמוד איך לשלוט בו ולהפנותו נכון.
תגובות גולשים