מטרד ליחיד

"מטרד ליחיד" היא עוולה אזרחית לפי סעיף 44 לפקודת הנזיקין. עוולה היא פעולה שפוגעת בזכויות של מישהו. הסעיף קובע שהפרעה לשימוש סביר במקרקעין של אדם מהווה עוולה נזיקית. "מקרקעין" כאן פירושו קרקע ובניינים.

מטרת הסעיף היא לאזן בין זכותו של אדם להנות ממקרקעיו לבין זכותם של אחרים לנהל פעילות שיש בה השפעה. המקור המשפטי של העוולה הוא בעיקרו במשפט האנגלי, אך הפסיקה בארץ הוסיפה לה פרשנויות מקומיות.

המחוקק מבחין בשלוש צורות פעילות שעלולות להוליד אחריות: התנהגות פעילה (כגון הפעלת מכונה שיוצרת רעש או ריח), ניהול עסק (אחראיות על הפרעות שנגרמות מהעסק או מלקוחותיו) והתנהלות של מחזיק בקרקע (התופש) שמפעיל את השטח או מאמץ מטרד שהוא לא הסיר.

פוקוס העוולה הוא בהשפעה על השימוש או ההנאה מהמקרקעין, לא רק בטיב המעשה עצמו. לכן, אם פעילות משפיעה לרעה על ערך הקרקע או על יציבות בניין, בעל הקרקע יכול לתבוע.

אחריותו של מי שמחזיק במקרקעין כוללת הפרעות הנובעות מפעילותו או מפעולות קבלנים שהוא שילם להם. אם הסיכון להפרעה הוא טבעי לפעילות, המחזיק אחראי גם אם לא היה רשלן.

גם מצב שנוצר על אדמת אדם אחר עלול לחייב את בעל הקרקע, אם המחזיק ידע או היה סביר שידע על הבעיה ולא נקט צעדים להסירה. זה נקבע בפסיקה זרה (Sedleigh-Denfield) והותאם לעתים במשפט הישראלי.

היסוד המרכזי הוא האינטרס של הניזוק במקרקעין. לא רק הבעלים יכול לתבוע; גם מי שאוחז בזכות במקרקעין או נהנה מהם (כמו שוהה, עובד או אורח) עשוי להיות זכאי לתביעה. עם זאת, יש דרישה שההפרעה תפגום בהנאה שמתלווה לאותו אינטרס.

הנאה ממקרקעין מפורשת ברוחב: היא כוללת שימוש, ביטחון, נוחות ובריאות הנגרמת מהשטח.

אחריות לא תוקם ללא נזק או הפרעה מהותית, כפי שמוגדרת בפקודה. הנזק יכול להיות פיזי לקרקע או אי־נוחות (כולל פגיעה בגוף). הפסיקה דנה ברעש, ריחות, אבק, חסימת חלון ראווה ועוד כהפרעות שאפשר לתבוע בגינן, אך בקשות לגבי פגיעה בשדה הראיה או בפרטיות אומצו פחות.

המבחן הוא האם מדובר "בהפרעה של ממש": לא משהו קל או חלק אינטגרלי מהחיים הציבוריים.

לא כל פעולה שמפריעה תיחשב בלתי סבירה. המבחן בוחן איזון בין זכויות התובע וצורכי הנתבע/הציבור. בתי המשפט בוחנים את סבירות הנאה שהתובע דורש במסגרת נסיבות המקרה.

שיקולים כוללים: מיקום וטיב הנכס, חומרת ההפרעה (עוצמה, משך, תזמון), תכלית וחשיבות הפעילות של הנתבע, והאם אפשר לנהל את הפעילות באופן שפחות יפריע.

איפה נמצא הנכס ואל מה הוא מיועד משפיע על תוצאת התביעה. אדם שגר באזור שמורכב מדירות מגורים זכאי לשקט רב יותר מאדם באיזור מעורב תעשייה ומגורים. עם זאת, גם באזור מעורב ישנו זכות להנאה מינימלית.

הערכת החומרה תלויה בעוצמה, במועד (לילה פוגע יותר מאשר יום), בתדירות ובמשך. רעש תדיר ובלתי פוסק ייחשב חמור יותר מרעש ארעי.

המשפט מבחין בין פעילות בעלת תועלת חברתית לבין פעילות חסרת תועלת. חשיבותה של הפעילות אינה מוחקת אחריות, אך היא משפיעה על סוג הסעד שיינתן.

עובדה שמטרד קדם לתובע אינה בהכרח הגנה מוחלטת. אם אדם משנה את הסטטוס-קוו כשהוא מוסיף פעילות חדשה, בית המשפט עלול להכיר בכך כיתרון לתובע.

אם ניתן לנהל את הפעילות אחרת, והנתבע לא נקט באמצעים סבירים, זהו שיקול נגדו.

הייתה מחלוקת אם נדרשת אשמה (אחריות מוצקה ללא אשמה) או שיש לדרוש יסוד אשמה כדי לפסוק פיצויים. המגמה במשפט הישראלי והאמריקאי (כמו שפרש פרופ' קרצ'מר) היא להקשר אחריות לאשמה או לפחות לציפיות סבירות לגבי ההפרעה כאשר התביעה מבקשת פיצויים. בדרך כלל, בהליכים שמטרתם צו מניעה (הפסקת הפעולה), המבחן עלול להיות שונה.

במשפט ניו-זילנדי המושג דומה: מטרד מגן על הנאה מהמקרקעין, וכולל פגיעות שאינן פיזיות כמו ריח או רעש. בתי המשפט בניו זילנד והישראליים מתייחסים לפגיעה סביבתית כאל אפשרות למטרד.

חוק למניעת מפגעים (1961) מגדיר רעש, ריחות וזיהום אוויר בלתי סבירים כמטרד. החוק מאפשר גם לאנשים שאין להם אינטרס במקרקעין (עבריינים ועוברים ושבים) לפנות לגורמי החוק. תלוי בפרשנות, החוק מרחיב את מעגל הזכאים שמקבלים הגנה משפטית.

סעיף 17 לחוק המקרקעין וסעיף 44 בפקודת הנזיקין חופפים בחלקם, אך יש ביניהם הבדלים לגבי מי מוגן ואיזה סעד ניתן לקבל (צו מול פיצויים).

המטרד נבדל מהסגת גבול בכך שהוא לא דורש חדירה פיזית לקרקע; המטרד יכול להיות רעש, ריח או חסימת אור. לעומת עוולת הרשלנות, המטרד מתמקד בהפרעה להנאה מהמקרקעין, אך במקרים מסוימים שני העקרונות חופפים.

כלל Rylands v. Fletcher (אחראיות על דברים שנמלטו מהמקרקעין) אינו אומץ במפורש בחקיקה הישראלית, אך סעיף 38 בפקודת הנזיקין מתייחס לנושאים קרובים תחת הלכות הרשלנות.

מגמת הפסיקה נוטה להרחיב בהדרגה מי זכאי להגיש תביעה ואילו פעולות ייחשבו מטרד. יש סיכון שהרחבה רבה מדי תגרום לעומס רגולטורי וסחיטת תביעות. מהצד השני, הגדרה מצמצמת מדי עלולה להשאיר נפגעים ללא הגנה.

ניתוח כלכלי של הדין מדגיש את הצורך באיזון: פיצוי במקום צו מניעה יכול להיות יעיל מבחינה כלכלית, אך עלול לפגוע בתמריץ למצוא פתרונות טכנולוגיים לצמצום מטרדים. סעיף 74 בפקודת הנזיקין מאפשר לבית המשפט לבחור בין צו מניעה לבין פיצויים במקרים של נזק קטן או התעמרות, וכך מנסה לאזן בין אינטרסים מוסריים וכלכליים.

בסופו של דבר, בתי המשפט ימשיכו לאזן בין זכות ההנאה מהמקרקעין לבין צורכי הנתבעים והציבור, תוך בדיקת נסיבות כל מקרה.

מטרד ליחיד זה מקרה שבו משהו מפריע לאדם להנות מהקרקע או מביתו. "מטרד" פירושו הפרעה. "מקרקעין" פירושו קרקע ובניינים.

דוגמאות נפוצות הן רעש חזק, ריחות רעים, אבק או חסימת האור מהשמש. גם בנייה שגורמת לנזקים או לירידת ערך יכולה להיות מטרד.

בעלים, אדם שמחזיק במקום, או מי שיש לו זכות במקום יכולים לבקש מבית המשפט להפסיק את ההפרעה. גם אורח או עובד שנחשף למטרד בזמן שהייה במקום לפעמים זכאי לתבוע. אנשים שאין להם זכות במקרקעין יכולים לפנות לפי חוק למניעת מפגעים.

השופט בוחן כמה קשה ההפרעה. הוא בודק את המקום (איזור מגורים או אזור תעשייה), זמן ההפרעה (הלילה פוגע יותר), כמה היא חוזרת וכמה היא חזקת. אם אפשר לשנות את הפעילות כדי שלא תפריע, מצפים לעשות זאת.

בית המשפט יכול להורות לנתבע להפסיק את ההפרעה (זה נקרא צו מניעה, פקודה להפסיק). הוא גם יכול לפסוק פיצויים, כסף שמי שנפגע מקבל. לפעמים יתנו כסף במקום להפסיק, ואם הנזק קטן או התובע מתנהג בצורה רעה, יתנו כסף במקום צו.

סעיף 44 לפקודת הנזיקין מדבר על מטרד ליחיד. חוק למניעת מפגעים מונה רעש, ריחות וזיהום אוויר כמצבים שניתן לטפל בהם. חוקי קרקע נוספים נקשרים לנושא.

המטרה היא לאזן בין אנשים: לאפשר לאחרים לעבוד ולנהל עסקים, ובאותו זמן להגן על מי שרוצה שקט ונוחות בביתו. יש צורך למצוא פתרונות שלא יפגעו באחרים, ולעיתים להחליט האם לתת פיצוי או להפסיק את הפעילות.