מנהג (משפטים)

מנהג, כפי שהתפתח בישראל, נהנה מתוקף מחייב בבית המשפט. מקור זה נשען בעיקר על סעיפים 36, 45 של המג'לה (אוסף כללים ישן), אף שהמג'לה בוטלה ב-1984. אהרן ברק ציין כי ביטול המג'לה לא ביטל את כוחו של המנהג, ודורש ביטול מפורש כדי לשלול אותו.

בסעיפי המג'לה נמסר שהמנהג וההרגל מהווים ראיה לדין, ושדברים שאינם מתיישבים עם המנהג יראו כנמנעים. נוסחו הארכאי של הסעיפים שימש בית המשפט העליון כדי לראות במנהג מקור משפטי המקנה תוקף כאילו היה חוק.

למנהג שלושה מאפיינים מרכזיים: התמדה, ההתנהגות חוזרת ונשנית; הכרעה, קיימת מחויבות לחשוב ולנהוג על פיו; פרסום, המנהג ידוע לציבור. את קיומו של מנהג צריך להוכיח, וזה עלול להטיל עומס על התובע.

בפועל נולדים מהמנהג זכויות שניתנות לאכיפה. דוגמה פשוטה: בענפים רבים מקובל לתת לעובדים שי לחג, ולמי שמצליח להוכיח שהמנהג קיים בענף יש עילה לחייב את המעסיק להעניק שי. באזורים אחרים המנהג יוביל לחקיקה שנועדה להכיר בו, כך קרה עם פיצויי פיטורים, שנחקקו בשנת 1963 בעקבות מנהגי תשלום פיצויים.

גם המשפט העברי נותן משמעות רבה למנהג, במיוחד בענייני ממון. ההלכה לוקחת בחשבון את הנוהג ומאפשרת, במקרים של ספק, להסתכל על מה שהציבור נוהג ולפתור על פיו.

מנהג הוא הרגל שקבוצה גדולה עושה שוב ושוב. בבתי משפט בישראל מנהג יכול לשמש כמו חוק.

זה נכתב בסעיפים ישנים של המג'לה, למרות שהמג'לה בוטלה ב-1984. שופט חשוב אמר שביטול המג'לה לא ביטל את כוחו של המנהג.

למנהג יש שלושה דברים חשובים: התמדה, אנשים עושים אותו הרבה פעמים; הכרעה, אנשים מרגישים חייבים לפעול לפיו; פרסום, כולם יודעים עליו.

כדי לקבל זכות לפי מנהג צריך להוכיח שהוא באמת קיים. למשל, אם בעבודה מקובל לתת שי לחג, עובד יכול לדרוש שי אם יראה שהמנהג הזה קיים בענף שלו. לעיתים מנהג הופך לחוק, כמו פיצויי פיטורים שחוקקו ב-1963.

גם ההלכה (החוקים של היהדות) מחשיבה מנהגים כשחשובים לפתרון בעיות.