מעשר בהמה

מעשר בהמה הוא מצווה להפריש עשירית מכל הבהמות הטהורות הנולדות בשנה, ולהביא את העשירית לבית המקדש כדי להקריב ולאכול את בשרה בירושלים.

המצווה מופיעה בתורה, בפרשת בחוקותי. שם נאמר שיש להעביר את הבקר והצאן תחת השבט, וכל עשירי יהיה קודש. רבי עקיבא מקשר בין הביטוי "מעשרותיכם" כאן גם למעשר מן הצומח, ומקשר את המצווה לעלייה אל המקום שנבחר על ידי ה׳, כלומר לירושלים ולבית המקדש.

המצווה כוללת שני חלקים עיקריים: ההפרשה, העברת העשירית "תחת השבט" והגדרתה כקדש, והבאת המעשר, הבאת הבהמה המופרשת אל המקדש והקרבתה שם וכן אכילת בשרה על ידי בעליה.
הלכה קובעת שההפרשה עומדת בפני עצמה גם אם אין אפשרות להקריב אחר כך. זאת בניגוד למעשרות מן הצומח, שבהם מזון שלא הופרש ממנו המעשר אסור באכילה; בעדר שלא הופרש ממנו מעשר הבהמה מותר להשתמש.

ניתן להפריש את המעשר בכל עת. חז"ל תיקנו להפריש סמוך לשלוש הרגלים, כלומר בקרבת מועדי העלייה למקדש. כמו במעשר הצומח, אסור לעשר יחד בהמות שנולדו בשנים שונות. במסכת ראש השנה נדונה שעת החישוב, ויש מחלוקת תנאים על המועד. אחת הסיבות לקביעת מועד היא שרוב הבהמות נולדות בחודש אב.

הקרבת המעשר דומה להקרבת קורבנות: הבהמה נשחטת במקדש, והכהן לוקח את הדם לכלי (מזרק) ומעבירו אל המזבח. מתוך הבהמה מוציאים את ה"חלבים", הנקראים "אימורים", ומעלים אותם על ראש המזבח כדי להקטרם, כלומר לשרופם שם.
המעשר שונה מקורבנות יחיד בכמה פרטים: אין בו סמיכה (הנחת ידיים על הראש), אין צורך להוסיף נסכים (הן משקאות שיוצקים על המזבח), וצורת שיפיכת הדם מיוחדת, הדם ניתן פעם אחת בלבד על חלקו התחתון של המזבח. התנאים נחלקים האם הדם נשפך או נזרק, כשההבדל הוא במרחק ובתנופה שבה נותנים את הדם.
האכילה נעשית בירושלים; הבעלים, משפחתו וחבריו אוכלים ביום ההקרבה ולמחרת. יש לתת מן הבשר גם לעניים. האכילה חייבת להיעשות בטהרה. בניגוד לקרבן שלמים, החזה והשוק אינם ניתנים לכהנים, אלא נאכלים על ידי הבעלים.

רוב המצוות שאינן תלויות בארץ חלות גם מחוץ לישראל, אך הקרבת קורבנות מותרת רק במקדש בירושלים. לפי המשנה, חלה גם מחוץ לארץ חובת ההפרשה, אך אין חובה להעלות את הבהמה המופרשת לארץ. נהוג להמתין עד שיימצא בה מום (כמו חריץ באוזן), ואז אפשר לשחוט ולאכול אותה בכל מקום. בתנאים נחלקו האם פטור זה עקרוני, רבי עקיבא טען שיש פטור עקרוני, בעוד רבי שמעון חשב שאם הבהמה מובאת ארצה יש להקריבה. פסיקת הרמב"ם בנושא אינה חד־משמעית.

לפי המשנה, חובת ההפרשה קיימת גם לאחר חורבן המקדש, אך התלמוד קובע שיש להימנע מהפרשת המעשר בעקבות חשש לתקלות כמו מעילה ושחוטי חוץ. יש עדויות על הפרשות נרחבות של פרטים כדוגמת רבי אלעזר בן עזריה, והדיונים הללו מייצגים את יכולת חז"ל להשפיע על קיום המצווה באופן פסיבי ("שב ואל תעשה"). במטה מיוחדת, ביטול זה היה מוחלט עד בניין המקדש.

מעשר בהמה הוא לקחת עשירית מבעלי־חיים טהורים שנולדו בשנה.
"מעשר" פירושו עשירית. "בהמה" פירושו בעל חיים.
בעשירית הזו עושים משהו מיוחד: מביאים אותה למקדש. "מקדש" זה הבית שבו היו מקריבים קורבנות בירושלים.

התורה מדברת על זה בפרשת בחוקותי. רבי עקיבא אמר שיש לקשר את זה גם למעשר הצומח.

יש כאן שני דברים: להפריש את העשירית, לבחור אחת מכל עשר ולומר שהיא קדושה. אחרי זה מביאים את הבהמה למקדש ומקריבים אותה. הבעלים יכול לאכול חלק מהבשר עם משפחתו.

אפשר להפריש בכל זמן. חכמים תיקנו לעשות זאת קרוב לשלוש הרגלים. אסור לעשר יחד בעלי־חיים שנולדו בשנים שונות.

במקדש הכהן, כהן זה משרת דת של המקדש, מקבל את הדם במזרק (כלי) ומביאו אל המזבח. מהבהמה מוציאים את ה"חלבים" שנקראים "אימורים". את האימורים שורפים על המזבח.
הקורבן שונה בקצת מקורבנות אחרים: לא מניחים יד על ראש הבהמה לפני השחיטה, ולא מוסיפים נסכים, תוספות של משקה על המזבח. הדם מוענק פעם אחת לחלק התחתון של המזבח. יש ויכוח אם שופכים את הדם או זורקים אותו.
האכילה נעשית בירושלים ביום ההקרבה ובמחרת. צריך לתת חלק לעניים. חלקי החזה והשוק אינם לכהנים אלא לבעלים.

המצווה חלה גם מחוץ לישראל, אבל הקרבת קורבנות אפשרית רק במקדש בירושלים. לכן, אם הבהמה מופרשת בחו"ל, בדרך כלל לא חייבים להעלות אותה לארץ. מחכים עד שמופיע מום בבעל החיים, ואז אפשר לשחוט ולאכול אותה.

אחרי החורבן נשארה הדעה שחייבים בהפרשה, אבל התלמוד אומר שאסור להפריש מפני שיכולות לקרות טעויות. זה מראה שאנשי הדת בהחלט השפיעו על האופן שבו המצווה הופעלה עד שיבנו את המקדש מחדש.