עֲנָוָה או עַנְוְתָנוּת היא מידה המוערכת כבסיס למידות טובות. היא הכרה ביכולות ובחסרונות האישיים, מבלי להתנשא על אחרים או לחפש תהילה. האדם העָנָו יודע להעריך את עצמו, אבל גם את סביבתו, ושואף לעשות את הטוב.
יש שתי גישות בסיסיות להגדרת הענווה. יש הרואים בה ההפך מגאווה, כלומר חוסר שחושבים ערך עצמי יתר. אחרים רואים אותה כמידת איזון בין שפלות רוח וגבורה, לא התבטלות, לא גאווה קיצונית.
ענווה אינה רגש רגעי אלא תכונה, מאפיין התנהגותי שניכר בעיקר ביחסים עם אחרים. היא קשורה לאמפתיה, לקבלה עצמית וליכולת לתת תשומת לב לזולת. לעתים הענווה מתבטאת בצניעות בלבוש ובדיבור, אך אפשר להיות עניו ועדיין לפעול בתקיפות. ערך עצמי בריא בדרך כלל תומך בענווה, שאינה סימן להחלשה אלא ליציבות פנימית.
דתות רבות מחשיבות את הענווה. בפסוקים ובכתבים מופיעה הבטחה כי הענווים יזכו לכבוד ולקרבה לאל.
המסורת היהודית מעלה את הענווה כמידה מרכזית. על משה נאמר שהוא עניו מאוד. חכמים כמו הרמב"ם והרמח"ל דיברו על הענווה כמידה שיש להשיגה בתהליך של עבודה עצמית. הרמב"ם תיאר אותה כאמצע בין שתי תכונות קיצוניות. הרמח"ל מפרט בחיי היום־יום: דיבור מתון, סבלנות על עלבונות, הימנעות מרדיפת כבוד וחלוקת הכבוד לאחרים.
חז"ל ראו בענווה סגולה שהתפילה שלה מתקבלת ושמאפשרת קרבה לא‑ל. יחד עם זאת, המדרש והתלמוד מזהירים מפני ענווה מזויפת, כזו שמובילה לויתור מזיק על אמת או לעמדה פסולה.
בנצרות הענווה נחשבת לבסיס האמונה. ישו מוצג כדוגמה לענווה, וברית החדשה מדגישה שהענווים יזכו לחן, חכמה ולחיי נצח.
באיסלאם הענווה מוצגת כחלק מאמונת המאמין. בקוראן ובחדית' מופיעות קריאות להתרחק מגאווה ולנהוג בענווה כלפי האל ולאחרים.
בדאואיזם, קונפוציאניזם, הינדואיזם, בודהיזם וג'ייניזם הענווה נמצאת במרכז ההוראה. כתבים כמו הבהגאוואד גיטה מזכירים הפרדה מהאגו ומודעות למגבלות האדם.
במקום לומר על עצמנו ביטויים מצומצמים משתמשים בביטויים של ענווה. דוגמא נפוצה היא "לעניות דעתי". חתימות צנועות בתכתובות, כמו "הנני הקטן", משמשות גם הן לביטוי הענווה.
לסיכום מעשי: ענווה אינה השמטת הערך העצמי. זוהי בחירה להכיר בכישורים ובמגבלות, להתנהג בכבוד כלפי אחרים ולמנוע התפארות. יש להבדיל בין ענווה אמיתית לבין מזויפת, ולחפש את האמצע הבריא שבין גאווה לשפלות.
ענווה היא כשאדם לא מתפאר בעצמו. זה אומר לדעת מה אתה טוב בו ומה לא. מי שעָנָו מתנהג בנימוס ולא מנסה להרשים.
ענווה היא תכונה. תכונה זה דבר שמאפיין אדם. היא נראית במעשים: דיבור עדין, עזרה לאחרים, ונתינת מקום לזולת. ענווה קשורה ביכולת להבין ולחוש באחרים.
הרבה דתות אומרות שהענווה טובה. ביהדות כתוב שמשה היה עניו. גם בנצרות ובאסלאם החלקו על הענווה. בדתות המזרח כמו הינדואיזם ובודהיזם גם מעריכים ענווה.
ענווה לא אומר לחשוב שאתה כלום. זה אומר לא להתגאות ולהיות נחמד לאחרים. יש ענווה אמיתית וטובה, ויש גם ענווה מזויפת. מזויפת היא כשמישהו מתנהג בצניעות רק כדי לקבל שבח.
במילים קצרות: ענווה זה לדעת את עצמך, לכבד אחרים ולהיות צנוע.
תגובות גולשים