פואזיס

פואזיס (יוונית: Πoεςις) הוא מונח בפילוסופיה האריסטוטלית. הוא מציין עשייה שמטרתה להביא תוצאה מסוימת, אמצעי (כלי שמוביל לתוצאה אחרת).

פואזיס ופראקסיס שניהם מציינים עשייה, אבל הכוונות שונות. בפראקסיס (praxis) המעשה עצמו נחשב למטרה; עושים את זה לשם הפעולה. בפואזיס המעשה הוא אמצעי שמוביל למשהו אחר, שהתוצאה היא המטרה.

בימינו המילה 'פראקטיקה' משמשת לשיטה שעוסקת במקרים פרטיים. 'פואטיקה' כיום מתארת כתיבה או דיבור שירי, שונה מפרוזה.

לפי אריסטו, לכל דבר יש תכלית. למשל: הכיסא מיועד לישיבה, הסכין לחיתוך, והרפואה להחזיר בריאות. כשהוא דן באתיקה, אריסטו הבחין בין שתי תכליות בפעילויות האנושיות.

עבור אריסטו המעשה המוסרי הוא כזה שהתוצאות שלו מביאות לטוב ולאושר. אושר בעיניו הוא פעילות, מימוש היעוד האנושי. זאת משמעותו של "הוצאת השכל מהכח אל הפועל" (להפעיל את היכולת המחשבתית בפועל). לכן העיסוק בפילוסופיה שייך לפראקסיס, ואילו הדברים שמספקים תנאים נוחים לעיסוק הזה משתייכים לפואזיס.

גם ביהדות נמצאת הבחנה דומה. חז"ל אמרו: "אם אין קמח אין תורה" (כלומר: בלי אמצעים אין למידה). הרמב"ם, שהושפע מאריסטו, הדגיש את חשיבות העשייה לשמה ואת הקשר בין אמונה לעשייה.

פואזיס (מילה יוונית) אומרת: לעשות משהו כדי להשיג תוצאה אחרת. אמצעי זה אומר כלי שמוביל למטרה.

יש שני סוגי עשייה. פראקסיס אומר: עושים משהו כי הוא טוב כשלעצמו. בפואזיס עושים משהו כדי לקבל דבר אחר בסוף.

בימינו 'פראקטיקה' היא דרך פעולה במקרים מיוחדים. 'פואטיקה' היום אומרת כתיבה שירית, לא פרוזה.

אריסטו, פילוסוף יווני, אמר שלכל דבר יש מטרה. כיסא בשביל ישיבה. סכין בשביל לחתוך. רפואה בשביל בריאות.

לפי אריסטו גם האדם שואף לאושר. אושר כאן הוא לפעול ולהשתמש בשכל. השכל - היכולת לחשוב. לפעמים עיסוק בפילוסופיה הוא מטרה עצמה. דברים שנותנים נחת כדי שנוכל לחשוב הם רק אמצעים.

ביהדות יש רעיון דומה. חז"ל אמרו: "אם אין קמח אין תורה", בלי כלים אין לימוד. גם הרמב"ם, רב ופילוסוף יהודי, קיבל חלק מהרעיונות האלה מאריסטו.