הפיוט הוא שירת קודש יהודית, שנועדה לשמש נוסח שירי חלופי או תוספת לתפילה. מקור המילה בפועל היווני ποιητής (יוצר, משורר), ומשמעותה התרחבה לציון יצירה שירית לטקס דתי.
שירת הפיוט מאופיינת בלשון גבוהה, ציורית ומליצית. בה ניכרים אמצעים ספרותיים כמו אקרוסטיכון (שורות שהאותיות הראשונות בונות מילה או שם), חריזה, וכינויים מיוחדים לאל ולעם. הפיוט נחשב לשיא של כתיבה דתית ועשיר במבנים ספרותיים.
מקורות הפיוט נראו כבר בתקופת התלמוד. תקופת הפריחה הקדומה בארץ־ישראל נמשכה אולי מהמאה ה-3 עד המאה ה-5. התקופה הקלאסית החלה במאה ה-5 או ה-6 בארץ־ישראל, עם משוררים חשובים כמו יניי ואלעזר בירבי קליר, שהכניסו חתימת שם באקרוסטיכון וחריזה.
לאחר מכן התפשט הפיוט לבבל, מצרים ואז למרכזים חדשים בספרד ובפרובאנס מהמאה ה-10. משוררי זהב של ספרד, כמו אבן גבירול, יהודה הלוי ואבן עזרא, שילבו כלי שירה ערביים (משקלים וחריזה מותאמת) ושינו את הטון: פחות מדרש, יותר הבעה אישית.
בארצות אירופה כמו איטליה, אשכנז וצרפת המשיך מסלול משולב: עדיין נראו יסודות הארץ-ישראליים, לצד השפעות ספרדיות. חלק מהפיוטים שכוונו לתפילות היום־יומיות הומרו בהדרגה לזמירות בבית ובשמחות.
פיוטים נכתבו כדי להחליף או להוסיף לנוסח הקבוע של התפילה. סוגים בולטים:
- יוצרות: מערכות פיוטים לברכות קריאת שמע, והפיוט הראשון בה נקרא "יוצר".
- קרובות: פיוטים בחזרת שליח הציבור (בחזרה על העמידה).
- מערביות: פיוטים לשחרית או לערבית, במיוחד בימים טובים.
- סליחות וקינות: פיוטים לתשובה ולאבלות, כמו לפני הימים הנוראים ובתשעה באב.
חלק מהקהילות שמרו על כל המערכת, ואחרות קיצצו או העבירו את הפיוטים למקומות בתפילה שבהם הם אינם מהווים הפסק.
בהיסטוריה של היוצר היו עד שבעה חלקים שביקשו להלל את שם האל ולהזכיר חסדיו. החלקים כללו פיוטים לפני ואחרי קריאת שמע, כמו "יוצר", "אופן", "מאורה", "אהבה", "זולת" ו"גאולה". אצל רוב קהילות אשכנז נשמרו בעיקר "יוצר", "אופן" ו"זולת".
הפייטנות משתמשת בכינויים רבים ובשפה מקראית מחודשת. הכינויים מדגישים תכונות של הנזכרים, יוצרים גיוון ספרותי ולעיתים מייצרים חידות לשומע. לעומת זאת, משוררי תור הזהב, ובראשם אבן עזרא, מבקרו פעמים רבות את הסגנון התמציתי והמעורפל וקראו לשפה ברורה יותר.
הביקורת נמשכה גם בימי ההשכלה, אך במחקר המודרני נחשפה מורכבותו של סגנון הפיוט. גילוי אוצרות מהגניזה הראה שהשפעת הפייטנות על העברית המודרנית גדולה יותר משהניחו הקדים.
לא ידועים בדיוק הגורמים שהתנו את התפתחות הפיוט. חלק מהמכנים טענו כי הפיוט נוצר כהתמודדות עם מצבים קשים או כאמצעי לעקוף מגבלות בזמן גזירות. כבר בגאונות בבל הייתה מחלוקת הלכתית על היתר אמירת הפיוטים בתפילה. חלק אסרו, וחלק התירו בעיקר בנסיבות קשות. גם מאוחר יותר נחלקו פוסקים, ורעיונות אלה הובילו לשינויים במנהגים בקהילות שונות.
פיוטים מסוימים נשארו במנהג עד היום, ואחרים נשכחו או הוסבו לשירי שולחן. במסורות שונות נראית צמידות בין טקסטים פיוטיים לבין הלכה ומנוסח התפילה, ולעיתים שימשו הפיוטים כלפי חיזוק רגש הקהילה יותר מאשר כמחליף הנוסח.
בין המפורסמים: אלעזר בירבי קליר, דונש בן לברט, אבן גבירול, יהודה הלוי, אבן עזרא ורבי מאיר ש"ץ. רבים מפיוטיהם אומצו למסורת התפילה ומושררים עד היום.
אוספים דיגיטליים מודרניים מאפשרים גישה נרחבת לפיוטים מן הגניזה וממרכזי יצירה שונים, וחושפים מקורות ופיוטים שעד אז היו נחבאים.
פיוט הוא שיר קדוש שנאמר בתפילה. הוא יכול להחליף או להוסיף מילים בתפילה.
כבר בתקופת התלמוד היו שירים דתיים. בתקופות הבאות נוצרו פיוטים חשובים בארץ ישראל, בבבל ובספרד.
משוררים ידועים כתבו פיוטים שהמון אנשים שרים עד היום. בין השמות המוכרים היו אבן גבירול ויהודה הלוי.
- יוצרות: שירים שאומרים בבוקר לפני קריאת שמע. קריאת שמע היא תפילה מרכזית.
- קרובות: שירים שאומר החזן בחזרת התפילה.
- מערביות: שירים לתפילת הערב או לימים טובים.
- סליחות וקינות: שירים בתשובה ובאבלות, לפני הימים הנוראים ובתשעה באב.
פיוטים משתמשים במילים מקראיות וכינויים מיוחדים לאל. לעיתים יש באקרוסטיכון, כלומר האותיות הראשונות בונות שם.
חלק מהחכמים לא אהבו שמחליפים את נוסח התפילה. אחרים חשבו שהפיוטים מוסיפים יופי ורגש.
פיוטים מחברים בין שירה לדת. הם עשירים במילים יפות ומעוררים את האנשים בתפילה.
תגובות גולשים