קאנג'י

קַאנְגִ'י (漢字, "סימני ההן") היא מערכת כתב לוגוגראפי (כל סימן מייצג משמעות) בשימוש ביפנית. המקור הוא בכתב הסיני שהועתק ליפן בתקופות שונות. בגלל אופיו הלוגוגראפי, דוברי סינית יכולים לעיתים לקרוא קאנג'י גם בלי לדעת יפנית. הקאנג'י היא אחת מארבע מערכות הכתב ביפנית המודרנית: היראגאנה, קאטאקאנה ו/ו־רומאג'י.

אין הסכמה מדויקת על תחילת השימוש בקאנג'י ביפן, אך מקובל שנזירים בודהיסטים הביאו טקסטים סיניים במאה ה־5. משם התפתחה שיטת ה"קַאנְבּוּן" (漢文): קריאת טקסטים סיניים בעזרת סימני הגייה, כדי להתאים אותם לדקדוק היפני. מאוחר יותר התפתחה ה"מניוגאנה", כתיבה שהשתמשה בקאנג'י רק בשביל ההגייה, ולא למשמעות. המניוגאנה עברה עיבוד והפכה להיראגאנה (כתב מעוגל), שהיה זמין במיוחד לנשים בזמן שהן לא קיבלו חינוך פורמלי. במקביל הופיעה הקאטאקאנה, צורה פשוטה שנוצרה על ידי נזירים. שתי הצורות נקראות יחד קאנה.
ככל שהכתב התפתח, הקאנג'י שימש בעיקר לציון מושגים מרכזיים, כמו שמות עצם, שמות תואר ופעלים. הקאנה שימשה לסיומות פעלים, למילים יפניות ולמילים זרות.

רבים מהסימנים הדומים בצורתם לסיניים, אך יש גם הבדלים משמעותיים. קיימים סימנים ייחודיים ליפנית שנקראים "קוקוג'י" (קוקוג'י, סימנים שנוצרו ביפן). יש מאות קוקוג'י; חלקם נדירים אך רבים חשובים. יש גם סימנים שלקחו משמעות שונה ביפנית ביחס לסינית, והם נקראים "קוקון" (国訓).
בנוסף קיימת תופעה בשם "אטג'י" (当て字), שבה משתמשים בסימנים רק בגלל הערך הפונטי שלהם, ולא בגלל המשמעות המקורית.

אחרי מלחמת העולם השנייה הממשלה ביפן פישטה חלק מהקאנג'י. הצורה הישנה נקראת קיוּ־ג'יטאי (旧字体) והצורה המפושטת נקראת שין-ג'יטאי (新字体). למרות שקיימות דמיויות לפישוט בסין, שיטות הפישוט שונות בין המדינות.

מאחר שסימנים לא מייצגים צליל אחד קבוע, יש ביפנית שתי צורות קריאה עיקריות. הראשונה, און־יומי (音読み), מבוססת על ההגייה הסינית שהותאמה ליפנית. השנייה, קון־יומי (訓読み), היא קריאה יפנית מקורית, שבה הסימן נקרא כמילה יפנית קיימת.

סימנים הובאו ליפן ממקומות שונים בסין ובזמנים שונים. לכן לסימן עשויות להיות מספר הגיות אונ־יומי. יש סימנים שאין להם בכלל הגיית און. לדוגמה, הסימן 明 נקלט בשתי היגים מקובלות: מְיוֹ (השאלה מוקדמת מדרום סין) ו־מֵיי (השאלה מאוחרת מצפון סין). לעומת זאת סימן כמו 込 לא הושאל מסינית ולכן אין לו אונ־יומי.
הגיית האון בדרך כלל נראית כמבנה חד־הברתי יחסית, אך כדי להתאים ליפנית הן זכו להארכה או תוספות קוליות.

קריאת הקון־יומי מבוססת על מילים יפניות קדומות שהשתוו במשמעותן למילים הסיניות שהובאו. לקאנג'י אחד יכולות להיות כמה קריאות קון או שלא תהיה לו קריאת קון כלל. לדוגמה, הקאנג'י למילה "מזרח" 東 יש לו און: טוֹ (מקור סיני) ולו גם קון: הִיגָאשִׁי (מילה יפנית שפירושה מזרח). לעומתו, סימן המציין יחידת מידה סינית לעיתים לא זוכה לקריאת קון.

יש קריאות נוספות לשימושים מיוחדים. קריאת ה"נאנורי" משמשת בעיקר לשמות אישים. "גיקון" (義訓) הם קריאות צירופיות שבהן צירוף קאנג'י מקבל קריאה שאינה תואמת לקריאות הבסיסיות, ומשמשת לביטויים ולשמות משפחה. פעמים רבות השתמשו בסימנים כדי ליצור צלילים עבור מילים לועזיות, ולאחר מכן החל הסימן לקבל משמעות חדשה בצירופים, לדוגמה שימוש בסימן 亜 לציון "אסיה" בצירופים כמו 東亜, או שימוש בסימן 米 במשמעויות מסוימות בקיצורים ל"ארצות הברית".

קאנג'י (漢字) הם סימנים שמייצגים רעיונות במילים יפניות. כל סימן מייצג משמעות, ולא רק צליל. זה כתב שבא מסין והגיע ליפן לפני זמן רב.

נזירים הביאו ליפן טקסטים סיניים במאה ה־5. בהתחלה היפנים קראו את הסימנים לפי סינית, ואז פיתחו שיטות חדשות. "מניוגאנה" הייתה שיטה שהשתמשה בסימנים בשביל הצלילים. ממנה נולדה ההיראגאנה, כתב מעוגל, והקאטאקאנה, כתב פשוט. שתי הצורות נקראות יחד קאנה.

חלק מהקאנג'י דומים לסינים, אך יש סימנים שעשויים רק ביפן. סימנים שנוצרו ביפן נקראים קוקוג'י (קוקוג'י, סימנים יפניים). יש גם סימנים שמשתמשים בהם רק בגלל הצליל שלהם. זה נקרא אטג'י.

לאחר מלחמת העולם השנייה פישטו חלק מהסימנים. יש צורה ישנה וצורה חדשה של אותם סימנים.

לרוב לקאנג'י יש שתי קריאות: און־יומי (音読み), קריאה שדומה לסינית, וקון־יומי (訓読み), קריאה יפנית ישנה. לדוגמה, הסימן 東 (מזרח) נקרא הִיגָאשִׁי ביפנית.

יש קריאות מיוחדות לשמות, שנקראות נאנורי. יש גם קריאות מיוחדות לצירופים שנקראות גיקון. לפעמים סימן שנכנס בגלל הצליל קיבל אחר כך משמעות חדשה בצירופים.