קורבן שלמים

קורבן שלמים הוא סוג של קורבן ביהדות, שבדרך כלל מביאים אותו כקרבן נדבה. נדבה היא מתנה רצונית לאל.
המחולק בבשרו לשלושה: "אמורים", חלקים המוקדשים ונשרפים על המזבח; החזה והשוק, חלקי כהנים לאכילה; ושאר הבשר, לבעלים.
כיון ששלמים נחשבים ל"קדשים קלים" (מצריך אכילה בשטח המקודש), בשרם נאכל בכל שטח ירושלים המקודש, ולא רק במתחם המזבח.

במדרש ניתנו פירושים שונים לשם "שלמים". רבי יהודה פירש: מי שמביא שלמים מביא שלום לעולם. פירוש אחר אומר: "שלמים" כי הכל שלם בהם, הדם על המזבח, החזה והשוק לכהנים, והבשר לבעלים. עוד נזכרת אפשרות שהשם קשור ל"תשלומים", מלאי נדר.
המילה גם הופיעה כשם קורבן במקדשים פיניקיים.

ניתן להקריב שלמים מכל סוגי הבהמות הכשרות: פרים, כבשים ועזים. המין והגיל אינם מגבילים בדרך כלל.
יוצאים מן הכלל: שלמי נזיר, רק איל זכר; וזבחי שלמי ציבור, רק כבשים זכרים.

הקרבת השלמים כוללת שלבים ידועים:
סמיכה, הנחת ידיו של המקריב על ראש הבהמה. בקורבן שלא בא בגלל חטא אין וידוי חטא רגיל, אך יש מקורות שסברו שסמיכה מצביעה על כוונה לכפרה על עבירות אחרות.
שחיטה, נעשית בעזרה, כפי דין קדשים קלים. בזבחי שלמי ציבור השחיטה נעשית בצפון העזרה.
קבלת הדם, הכהן אוסף את הדם בכלי הנקרא מזרק. מזרק הוא כלי לאיסוף דם.
הולכת הדם והזריקה, הכהן מוביל את הדם אל המזבח ומזרים אותו בשתי זוויות: הצפון־מזרחית והדרום־מערבית. הדם צריך להיראות בשתי צלעות כל זווית.
שפיכת שאריות הדם, אם נשאר דם במזרק, שופכים אותו בבסיס המזבח בפינה הדרום־מערבית.

תנופה, פעולה כמעט ייחודית לשלמים. תנופה היא הנפת החלקים קדימה ואחורה ולצדדים.
הכהן לוקח את ה"אמורים" (החלקים המוקדשים), ואת החזה והשוק שניתנים לו. באיל נזיר נוספות "זרוע בשלה" ושני לחמים. בתודת תודה הכהן מקבל ארבעה לחמים.
בזבחי שלמי ציבור יש שתי תנופות: אחת כשהכבשים חיים, ואחת אחרי השחיטה.

הקטרת האמורים, חלקי השומן והאברים המיוחדים מוקדשים ונשרפים על ראש המזבח.
נסכים, יחד עם שלמים שופכים יין על המזבח. יש גם מנחת נסכים, מנחה מבצק חטים ושמן, שקטורתה עולה על המזבח. הכמויות משתנות לפי סוג הבהמה.

אכילת הבשר, רוב בשר השלמים נאכל על ידי הבעלים. החזה והשוק הימין נאכלים על ידי הכהנים ובני משפחתם. באיל נזיר ובקורבן תודה ישנם תוספות כהונתיות של חלקי בשר ולחמים.
שלמים נאכלים ביום ההקרבה, בלילה שאחריו, וביום הבא עד שקיעת החמה. קורבן התודה ואיל הנזיר נאכלים רק ביום ההקרבה ובלילה שאחריו.
אכילת חלקי הכהנים מותרת בכל ירושלים. זבחי שלמי ציבור נאכלים על ידי כהנים זכרים בלבד, בעזרה, ביום ההקרבה ובלילה שאחריו.

קורבן שלמים הוא קורבן שניתן כמתנה לאל. מתנה כזו נקראת נדבה.
בשר הקורבן מתחלק לשלושה חלקים: חלקים שנשרפים על המזבח, חלקים לכהנים, והשאר לבעלים.

יש שמסבירים ששמו אומר שהוא מביא שלום. אחרים אומרים שהוא "שלם" כי כל חלקיו מקבלים את מקומם.

אפשר להביא שלמים מפרה, כבש ועז. אפשר להביא זכרים ונקבות ולרוב גילים שונים.
יש יוצאים מן הכלל: קורבן של נזיר חייב להיות איל זכר. קורבן ציבורי בדרך כלל כבשה זכר.

הקרבת השלמים עוברת כמה שלבים פשוטים:
סמיכה, המקריב מניח ידיו על ראש החיה. זה סימן שההקרבה שלו מיוחדת.
שחיטה, החיה נשחטה בעזרה, במקום המיועד.
הכנסת הדם, הכהן אוסף את הדם בכלי. הכלי נקרא מזרק.
הכוהן מפזר קצת דם על שתי פינות של המזבח. שארית הדם מושלכת בבסיס המזבח.

תנופה, הכהן והבעלים מעלים ומניפים חלקים מסוימים של הקורבן עם לחמים. תנופה היא הנפת החלקים מעלה ומטה ולצדדים.
חלקים מסוימים של השומן והאברים מוקדשים ונשרפים על המזבח.

נסכים, שופכים יין על המזבח. גם מנחה של קמח ושמן מוקדשת.

אכילה, רוב הבשר אוכל לבעל הקורבן. החזה והשוק הימין ניתנים לכהנים.
הבשר נאכל בזמן ההקרבה וביממה שאחריה, לפי סוג הקורבן. חלקים של ציבור נאכלים על ידי כהנים בלבד, במקום המיוחד בבית המקדש.