שיתוק

שיתוק, אובדן השליטה על תנועה רצונית, שנגרם מפגיעה במערכת המוטורית. מערכת זו כוללת מסלולים במוח שמייצרים ומעבירים פקודות לתנועת הגוף, ועצבים מוטוריים תחתונים (עצבים שיוצאים מחוט השדרה) שמעבירים את הפקודה לשרירים.

התנועה הרצונית תלויה בהפעלת השרירים על ידי העצבים. עצבים אלו משחררים חומר כימי בשם אצטיל-כולין כדי להעביר את האות לשריר. גם במנוחה יש פעילות חשמלית נמוכה שיוצרת טון שריר. פגיעה בעצבים המוטוריים התחתונים גורמת לחוסר יכולת להפעיל את השריר ולירידה בטון, ולכן קוראים לזה "שיתוק רפה". אם הפגיעה מלאה, השריר עלול לעבור ניוון והיחלשות מתמשכת.

יש מספר מחלות ופגיעות שיכולות לפגוע בעצבים המוטוריים התחתונים ולגרום לשיתוק רפה.

כאשר הפגיעה היא במסלולים היורדים מליבת המוח אל חוט השדרה, נמשכת ואף מוגברת הפעילות הספונטנית של העצבים המוטוריים. ההסבר הוא שמסלולים אלה נותנים אינהיביציה, כלומר הם מדכאים פעילות יתר של העצבים בחוט השדרה. חוסר דיכוי זה גורם לעלייה בטון השרירי, מצב הקרוי "ספסטיות". העלייה בטון אינה אחידה בכל השרירים, אלא בתבניות אופייניות. בהפרעה כזו ההחזרים הגידיים (רפלקסים, תנועות אוטומטיות של השריר) נשמרים ולעתים מחוזקים.

פגיעה במסלולי המוח האחראיים לתכנון וביצוע תנועה עלולה לגרום לשיתוק עוויתי.

אין תמיד ריפוי לשיתוק שהתייצב, אך יש טיפולים שממנעים החמרה ומשפרים תפקוד. טיפול שיקומי כולל פיזיותרפיה, ריפוי בעיסוק ומכשירי עזר כמו סדים, הליכונים או כיסאות גלגלים. קיימים גם טיפולים תרופתיים שיכולים להקל על ספסטיות אם היא מפריעה מאוד.

שיתוק הוא אובדן היכולת להזיז חלק מהגוף כאשר רוצים. זה קורה כשיש פגיעה בדרך שבמוח ובעצבים שמעבירים פקודות לשרירים.

העצב משדר אות לשריר בעזרת חומר שנקרא אצטיל-כולין. אם העצב נפגע, השריר לא מקבל פקודה. אז השריר נהיה חלש ורטוב מבחינת טון. לפעמים השריר גם נחלש עם הזמן.

יש מחלות ופגיעות שיכולות לפגוע בעצבים האלה ולגרום לשיתוק רפה.

כשפוגעים במסלולים שיורדים מהמוח לחוט השדרה, הם מפסיקים לדכא פעילות. זה גורם לעלייה בטון השריר שנקראת ספסטיות. הרפלקסים נשארים ולעתים חזקים יותר.

פגיעה במסלולים במוח שאחראים על תנועות יכולה לגרום לשיתוק עוויתי.

אפשר לקבל פיזיותרפיה ועזרה יומיומית. יש גם מכשירים שמקלים על התנועה. תרופות יכולות להקטין ספסטיות אם היא מפריעה מאוד.