שלילת התארים

שלילת התארים, המכונה גם תאולוגיה שלילית או דרך השלילה (via negativa), היא מתודה פילוסופית ותאולוגית המתארת את האל על ידי בשלילה. הרעיון המרכזי הוא שאי־אפשר לתאר במילים את מהותו של האל, ולכן יש להימנע מהשמות והתארים שמטילים עליו תכונות אנושיות.

הדרך מניחה שהאל קיים (הנחה אונטולוגית), אבל הידיעה עליו מוגבלת (סוג של הגבלה אפיסטמולוגית). כל תיאור חיובי עלול להוליך שולל, כי מילים רגילות לא עומדות בכובע התרגום של נשגב ושונה מהעולם הגשמי.

הרעיון קשור להבחנה של אריסטו בין "עצם" ל"מקרה". מאחר שהאל אינו מתחלק לחלקי מהות ותכונות משניות, אין לייחס לו מקרים ותארים. פילון האלכסנדרוני וקלאסים נאופלטוניים כמו פלוטינוס פיתחו גישות דומות, וטענו שיש לשחרר את הנפש מהפרטים החושיים כדי להתקרב ל"האחד".

כתבי הפילוסופים היוונים תורגמו לערבית. הזרם הנאו־אפלטוני והשפעת אריסטו הגיעו לתאולוגים המוסלמים. הוגים מרכזיים כמו אבן סינא (אווניסינה) לקחו את הרעיון וגיבשו אותו: האל הוא "עצם שאינו חלות עליו מקרים", ולכן מציאותו מיוחדת.

הגישה השפיעה על הוגים יהודים. רס"ג (רבי סעדיה גאון) צמצם את תיאורי האל, ובחיי אבן פקודה השתמשו בשלילה כדי להסיק רק תכונות שליליות. רבי יהודה הלוי נטה אף הוא לתאר את האל בעיקר בשלילה.

הרמב"ם פיתח שיטה שיטתית ושילב בה את רעיונות אריסטו ואבן סינא. לפי הרמב"ם, הבנת מה שהאל לא הוא כלי להבנת מה שהוא. לכן יש לפרש שמות ותארים מקראיים כמשל או כתיאור לפעולות, לא כהגדרה מהותית.

הרמב"ם מסווג תארים לחמישה סוגים עיקריים: מגדיר מלא (הגדרה מהותית), מגדיר חלקי, איכות (תכונות משתנות כמו גובה), יחס (תיאור בקשר לאחרים), ופעולה (תוצאות או מעשים).

הרמב"ם שולל את ארבעת הסוגים הראשונים כשמתייחסים לאל, כי הם מרמזים על מורכבות או תלות בזמן ומרחב. רק תארי פעולה מתקבלים, כי הם מתארים מה האל עושה בעולם, ולא את מהותו.

הרמב"ם מציע להשתמש בתיאורים בשלילה (למשל "לא אכזר") כדי לשמר אי־ידיעה מסוימת. תארים שלילה לא מחייבים שהאל ישתייך לציר התכונות האנושי.

הרמב"ם קובע שיש לפרש שמות ותארים במקרא ובחז"ל ברוח הזו: הרבה שמות הם תיאורי פעולה או תיאורים בשלילה. כך נשמרת אחדות האל והימנעות מהגשמות לא מתאימות.

הרמב"ם מפנה פסוקים וסיפורים בתלמוד כהוכחה לכך שתיאורי האל במקור מיועדים לשפה אנושית בלבד. דוגמה מפורסמת היא תגובתו של ר' חנינא לשף שהאריך בתארים בתפילה, ואמר שאין צורך בריבוי.

הרמב"ם אף מבקר פיוטים שמרבים בתארים חיוביים לאל. לדבריו, התיאורים הללו עלולים להיתפס כשגויים או מגוחכים אם לא מפרשיםם נכון, ולכן עדיפות תפילות ותיקונים מסורתיים שעליהם הוסכמה קהילתית.

בסיכום, דרך השלילה שמה דגש על זהירות לשונית ותאולוגית. היא שיטה שמבקשת להגן על כללי המונותאיזם ולשמר את הרעיון שהאל פשוט, קדום ונפרד מחוקי העולם הגשמי.

שלילת התארים, שנקראת גם דרך השלילה, היא דרך לחשוב על האל. במקום לומר מה הוא, מגלים מה הוא לא. זה כי קשה לתאר בקלות משהו גדול ושונה מהעולם.

הדרך אומרת: האל קיים, אבל המילים שלנו לא מתאימות לתאר אותו. לכן עדיף לומר מה לא נכון להגיד עליו.

פילוסופים כמו אריסטו ופלוטינוס חשבו שגם הם שאין לחלק את האל לתכונות קטנות. הם דיברו על "האחד" שאי־אפשר לתפוס במלים.

חכמים מוסלמים ויהודים קראו את הרעיונות והשתמשו בהם. אבן סינא ורמב"ם הם ביניהם. הם אמרו שהאל שונה מכל דבר שאנחנו מכירים.

הרמב"ם אמר שמותר לדבר על פעולות האל (מה שהוא עושה), אבל לא על מהותו. שמות בתנ"ך צריכים להקרא כמטאפורות או כתיאורי פעולות.

אפשר לומר תואר שלילי על מישהו, כמו "לא אכזר". זה לא אומר בדיוק מהו, אבל אומר מה הוא לא.

הרמב"ם לא אהב פיוטים שמרבים בתארים על האל. לדבריו, עדיף לשמור את הדברים שאנשי הקהילה קבעו בתפילות.

בקיצור: דרך השלילה עוזרת לזכור שהאל שונה מהעולם, ושהמילים שלנו מוגבלות.