שפות יהודיות הן ניבים מיוחדים (צורת דיבור מקומית) שבהם דיברו יהודים במאה הביניים ובתקופה החדשה. דוגמאות בולטות הן יידיש (גרמנית-יהודית), לאדינו (ספרדית-יהודית), ערבית-יהודית, פרסית-יהודית וג'והורי.
הדעיכה בשימוש בשפות אלה החלה כבר במאה ה-19 במערב אירופה, כשהיהודים קיבלו זכויות והחלו לדבר את שפת המדינה. גורמים נוספים לצמצום הדוברים היו תחיית העברית, השואה, הקמת מדינת ישראל וההגירה אליה, וכן הטמעה בקהילות מחוץ לסגירות המסורתיות. רוב השפות נכחדו או נמצאות בסכנת הכחדה; יידיש נותרה כשפת דיבור בקהילות חסידיות עם שיעור ילודה גבוה.
בשנת 1996 נחקקו חוקי הרשות הלאומית לתרבות היידיש ולתרבות הלאדינו כדי לשמר שתי שפות אלה. שפות יהודיות נוספות לא נכללו במהלכים אלה.
בקהילות רבות דיברו יהודים שתי שפות: עברית לתפילה ולימוד, ושפת המקום לחיי היומיום. עירוב מילים עבריות בתוך השפה המקומית הוביל להיווצרות ניבים שבשימוש יהודי בלבד. מקובל להבחין בין שתי רמות: "שפות מיוהדות", קרובות לשפה המקורית ונגישות גם לגויים, למשל הערבית היהודית; ו"שפות יהודיות" הרחוקות יותר משפת המקור, כמו יידיש ולאדינו, שמקורן בניבים עתיקים.
מאפיין מרכזי הוא המרכיב העברי. הוא מופיע כשיבוץ של מילים בודדות, למשל הגיית המילה 'רבי' ביידיש כ'רעבע', או כששינוי שבו מרכיב עברי נקלט במערכת הדקדוקית של הניב. מרכיבים אלה לרוב קשורים לדת, לחיי המשפחה או למחזור השנה, והם מופיעים כמילים או צירופים קצרים.
מחקר השפות היהודיות התגבר בשנים האחרונות, ומחקרים מתרכזים בנושאים היסטוריים ולשוניים.
שפות יהודיות הן דרכי דיבור מיוחדות של יהודים. (מיוחדות = לא בדיוק כמו שפת הסביבה.)
יש דוגמאות ידועות כמו יידיש ולאדינו. יש גם ערבית-יהודית ופרסית-יהודית.
מושפעים רבים הפסיקו לדבר בשפות האלה. זה קרה בגלל חיי יום שונים, תחיית העברית, השואה והבאת הרבה יהודים לישראל. בשנת 1996 נחקקו חוקים כדי לשמור על היידיש והלאדינו.
בקהילות דיברו עברית לתפילה ולימוד. שפת היום-יום הייתה שפת המקום. המילים העבריות התערבבו בשפה של היהודים ויצרו צורת דיבור ייחודית.
יש שתי קבוצות עיקריות: כאלה שדומות לשפת המקור, כמו ערבית-יהודית, ואחרות שרחוקות יותר, כמו יידיש ולאדינו. מאפיין חשוב הוא שימוש במילים מהעברית בתוך השפה, למשל הגייה שונה של המילה 'רבי'.
תגובות גולשים