אבטיח

אֲבַטִּיחַ (Citrullus lanatus) הוא שיח שרוע חד־שנתי ממשפחת הדלועיים, ובמיוחד שם הפרי הרחב הידוע. מקורו באפריקה המשוונית והדרומית. הצמח חוסך מים בפירותיו ויכול לגדול גם בלי השקיה. פרחי האבטיח גדולים ובודדים, בצבע צהוב בהיר. ההפריה נעשית בעיקר על ידי חרקים, במיוחד דבורים.

הפרי הוא ענבה גדולה (מובן בוטני של 'פרי') עם זרעים רבים, טעם מתוק ומרקם עסיסי. הצורה יכולה להיות עגולה או מוארכת. משקל פרי ממוצע כ־9 ק"ג, והוא מכיל כ־92% מים. קליפת הפרי חיצונית בדרך כלל ירוקה; פנים הפרי בדרך כלל אדום, אך יש גם ליבות צהובות. קליפות יכולות להיות חלקות או מפוספסות. ישנם פירות בגדלים שונים, מקטנים מאוד ועד הענקיים שמעל 120 ק"ג. בדרך כלל האבטיח גדל בשדות מעובדים.

האבטיח מכיל ויטמינים מסוג B5, B3 ו‑B6 וכן בטא־קרוטן (פיגמנט שקשור לויטמין A). הוא מקור יעיל לליקופן, פיגמנט אדום ונוגד חמצון, ולוויטמין C. מנה של 250 גרם אבטיח מספקת כ‑רבע מהצריכה היומית המומלצת של ויטמין C למבוגר. הערך האנרגטי נמוך: כ־30 קלוריות ל‑100 גרם. אחוז הסוכרים בפרי עומד על כ־10, 12%. קליפת האבטיח מכילה ריכוזים משמעותיים של ציטרולין, חומר שנחקר בקשר לבריאות כלי הדם.

עדויות ממצרים העתיקה מראות שאבטיח נאכל שם כבר לפני אלפי שנים. זרעים עתיקים נמצאו גם בלוב. בישראל האבטיח פופולרי בקיץ. העונה מתחילה באפריל, מגיעה לשיאה ביולי ומסתיימת באוקטובר, אז הפרי עלול להפוך לספוגי. נהוג לזהות אבטיח מתוק גם על פי צליל עמוק שנשמע כשהכופים עליו.

הגרעינים ניתנים לקלייה ולהכנת פיצוחים. משמן זרעי האבטיח מפיקים שמן מאכל, והוא משמש גם בתעשיות הקוסמטיקה והרפואה. זן שמוכר בישראל נקרא "מללי", והוא מכיל גרעינים גדולים. קטיף זן זה נעשה במכשירים שמוציאים את הגרעינים מהפרי ומשאירים את הליבה והקליפה בשדה. קליפת האבטיח גם ניתנת להחמצה והיא מושכת בעלי חיים.

אבטיחים בלי גרעינים הם זן כלאיים שפריותיו עקרים ומכילים מעט מעטפות של זרעים. כדי ליצור אותם מפתחים תחילה צמח טריפלואידי (עם שלושה סטים של כרומוזומים). שיטה זו פותחה בידי Hitoshi Kihara מאוניברסיטת קיוטו ופורסמה בשנת 1951. בשנת 1954 נערכו ניסויים בגידול אבטיחים ללא גרעינים בישראל למטרות מסחריות.

ביפן מגדלים אבטיחים בתוך תבניות כדי לקבל צורה מרובעת. אבטיח מרובע נוח לאחסון ולעיצוב, ומשמש גם כאובייקט נוי. לעיתים מחירו גבוה ממחיר אבטיח רגיל.

האבטיח מוזכר במקרא ליד מיני ירקות אחרים שאכלו בני ישראל במצרים. הוא מזוהה ברוב הפרשנים עם Citrullus lanatus. יש עדויות ארכאולוגיות רבות לגידולו במצרים ובאזור הארץ־ישראל מתקופות שונות.

בשירה העברית ידוע שיר ילדים על האבטיח, שהפך לחלק מתרבות הילדים.

בארצות הברית לאחר שחרור העבדים, גידול אבטיחים הפך למקור פרנסה לרבים. בצד זה, שימוש סטריאוטיפי באבטיח כיבול לעג שימש כדי לבזות אפרו‑אמריקאים.

מגדלות האבטיחים הגדולות בעולם הן סין (כ‑27.94 מיליון טון בשנה) ואיראן (כ‑3.95 מיליון טון). לפי נתוני 2022, מדינות כמו ספרד מהוות נתח משמעותי מהיצוא העולמי, וכן מרוקו ומקסיקו.

אבטיח הוא פרי גדול ומתוק ממשפחת הדלועיים. הוא גדל על שיח שרוע על האדמה. פרחי האבטיח צהובים. הדבורים עוזרות בהאבקה.

הפנים של האבטיח בדרך כלל אדום ומלא מיץ. יש גם אבטיחים עם ליבה צהובה. רוב האבטיח הוא מים, כ‑92%. יש בו הרבה זרעים שחורים או לבנים. יש זנים קטנים וזנים ענקיים.

האבטיח נותן ויטמינים כמו B ו‑C. יש בו גם ליקופן, צבע אדום שעוזר כנוגד חמצון. 250 גרם אבטיח נותנים כחצי‑רבע מהכמות היומית של ויטמין C. יש בו מעט קלוריות.

את האבטיח אכלו אנשים כבר לפני אלפי שנים במצרים. גם היום הוא פרי קיץ פופולרי. אפשר לאכול את הזרעים אחרי שקולפים או אחרי שמקמחים אותם. למזרעים מכינים גם שמן.

קיימים אבטיחים בלי גרעינים. זן כזה התפתח בשנות ה‑1950 על ידי הסטודנט Hitoshi Kihara. אבטיחים אלה עקריים ואין בהם הרבה גרעינים.

ביפן מגדלים אבטיחים בתוך תבניות וקונים אבטיח מרובע. הם נוחים להעמסה ולעיצוב.

אבטיח הוא פרי קיץ עסיסי. רבים אוהבים אותו כמעדן. בסין מגדלים הכי הרבה אבטיחים בעולם.