טיטור

טיטרציה (באנגלית: Titration, בעברית: תהליך סתירה) היא שיטה לקביעת הריכוז של חומר בתמיסה.

אנליט (Analyte) הוא החומר שריכוזו לא ידוע בתמיסה. לטובת המדידה מוסיפים תמיסה של חומר בריכוז ידוע וקבוע, שנקראת טיטרנט (Titrant). בין האנליט והטיטרנט מתרחשת תגובה. כשאין עוד שיירים של האנליט, התגובה מסתיימת.

חשוב שתמיסת הטיטרנט תהיה בריכוז מדויק ויציב. כדי להבטיח זאת משתמשים בחומרים שמתאימים כ"סטנדרט ראשוני", כלומר חומרים שעומדים בתכונות שמאפשרות מדידה מדויקת.

לנפח ידוע של האנליט מוסיפים טיטרנט בריכוז ונפח ידועים, לעתים בעודף. אחרי ההוספה נשאר עודף טיטרנט בכלי. את העודף מטטרים עם תמיסה עד לסיום התגובה. ברגע שכל עודפי הטיטרנט הגיבו יודעים כמה מהם היו בעודף וממנו מחשבים כמה טיטרנט נדרש בפועל.

הנקודה שבה מסתיימת התגובה נקראת נקודת סוף טיטרציה. בדרך כלל מזהים אותה בעזרת אינדיקטור pH, חומר שמראה שינוי בחומציות (pH) של התמיסה.

עקומת הטיטרציה היא גרף שמציירים את המדד של התמיסה (כגון pH או מוליכות) מול כמות הטיטרנט שנוספה. בתחילת התהליך ריכוז האנליט יורד לאט. כשמתקרבים לנקודת השקילות (נקודת האקוויוולנטיות) יש ירידה תלולה יותר. בנקודה זו מופיעה נקודת פיתול על הגרף. אחרי הירידה התלולה הריכוז קטן לאט כשהמוסף ממשיך לגדול, והוא שואף לאפס כשהנפח שואף לאינסוף.

טיטרציה היא דרך למצוא כמה חומר יש בתמיסה.

אנליט הוא החומר שרוצים למדוד. טיטרנט היא התמיסה שמוסיפים כי רואים את ריכוזה.

הטיטרנט חייב להיות בריכוז ידוע ויציב. לפעמים בוחרים חומר שנקרא סטנדרט ראשוני. זה חומר שאפשר למדוד אותו בקלות.

מוסיפים טיטרנט לתמיסה של האנליט. מוסיפים עד שהתגובה נגמרת. כדי לדעת מתי נגמרים משתמשים באינדיקטור pH. אינדיקטור הוא חומר שמראה שינוי בחומציות.

לפעמים מוסיפים יותר מדי טיטרנט, ואז מטטרים את העודף עד שהתגובה מסתיימת. ככה אפשר לחשב כמה טיטרנט נדרש.

עקומת הטיטרציה היא גרף שמראה איך החומציות משתנה לפי כמות הטיטרנט. בתחילה השינוי איטי. קרוב לסוף יש ירידה חדה. זה מעיד על נקודת השקילות.