יהוה (בכתב עברי עתיק: 𐤉𐤄𐤅𐤄) היה אל שה worshipped בדרום הלבנט בתקופת הברזל. בדת הישראלית הקדומה הוא נתפש לרוב כאל הלאומי של ממלכת ישראל וממלכת יהודה. עם הזמן בדת היהודית המוקדמת חל תהליך שבו יהוה הפך מאל מקומי לאל עליון ואוניברסלי.
ההגייה המקורית של השם אינה ודאית, כי נהגתו פסקה משום קדושתו. מסורת חז"ל אומרת שההגייה הופסקה כבר תקופת בית שני. חוקרים משחזרים לעתים את הצורה "Yahweh" (יָהְוֶה), על סמך תעתיקים יווניים עתיקים, על צורות שמות שמכילות את היסוד "יהו-/יו-" ועל הנסוח המקראי שבו אל קורא לעצמו "אהיה" (I am). בעלי המסורה ניקדו את השם בצורות שנועדו להצביע על קריאה חלופית "אדוני" או "אלוהים", מה שהוליד גם את התעתיק הלטיני "Jehovah".
השם 'יהוה' מופיע במקרא כ־6,800 פעמים. מחוץ למקרא הוא נמצא גם בכתובות ארכאולוגיות חשובות, כגון מצבת מישע (המאה ה-9 לפנה"ס), כתובות מחורבת תימן (Kuntillet Ajrud), כתובת חורבת אל-קום, ומכתבי לכיש. בכתובות אלה יש עיתים אזכורים ל'יהוה שומרון' ו'יהוה תימן', צורות מקומיות של שם האל.
כתובות מסוימות מזכירות את בת-זוגו, אשרה. כלומר, בתקופות קדומות ייתכן שהיה פולחן משולב של יהוה עם אלות אחרות. יש גם ממצאים של פסלים וצלמיות שיכולים להתפרש כנציגים של יהוה, אך יש בכך מחלוקת מחקרית חריפה.
הדת הישראלית הקדומה הייתה ברובה פוליתאיסטית (אמונה בריבוי אלים).
פולחן שהתמקד בעיקר ביהוה נקרא יהויזם; זהו סוג של הנותאיזם (האמנה באל אחד מרכזי אך לא הכחשת אחרים). במקדשים נערכו טקסים, קורבנות, חגים ונבואות, והפולחן כלל גם מנהגים כמו ניחושים.
בעקבות ההתפתחויות של המאה ה-7 עד ה-4 לפנה"ס חל תהליך של מעבר לכיוון מונותאיזם (אמונה באל אחד). בסוף הגלות ובשילוב עם כתבי התורה, יהוה הוכר כבורא ויחיד הראוי לפולחן.
המקורות החוקרים מציעים כמה תיאוריות לגבי מוצאו של יהוה. יש המשערים מקור דרומי, למשל ממדין או מרעמסס־נוביה דרך כינויי "שסו יהו" אצל המצרים. אחרים מקשרים אותו לאלופי המזרח הקרובים כמו אל ובעל. גם ההשערה המדיינית, שהשפעה מדינית־דרומית הביאה את יהוה לשטחי ישראל, אינה מוסכמת אך מבוססת על כמה עדויות טקסטואליות וארכיאולוגיות.
על פי השערת התעודות, חמישה חומשי התורה נוצרו ממיזוג של מקורות שונים. המקור היהוויסטי, שמאפייניו כוללים שימוש בשם 'יהוה', מיוחס לעתים לסביבות המאה ה-10 לפנה"ס. השיטה מסבירה הבדלים בסגנון ובשימוש בשמות האל בספרים הראשונים של התנ"ך.
ביהדות שלאחר חורבן בית שני התקדש השם 'יהוה' במיוחד. נהגו להימנע מהגייתו בחוץ, והחליפו אותו בדרך כלל ב'אדוני' או 'השם'. בכתבים מאוחרים ובתרגומים ליוונית (תרגום השבעים) הוא מתורגם לעתים כ'Κύριος' (אדון).
לפי המקרא, השם נודע לעם בעיקר בהופעתו למשה. בפסוקים מסוימים האל מצהיר "אהיה" כבסיס לשמו, מה שנחשב למיוחד ולמשמעותי.
המקרא מדגיש איסור על פולחן אלים אחרים. יחד עם זאת, המסמכים מראים שבני ישראל עבדו לעתים בעבודה זרה, כולל פולחן לבעל ולאשרה ולעגלי זהב. הנביאים ובעלי המסורת הגינו על פולחנים אלה, ובמקרים כמו רפורמות יאשיהו הם בלטו כניסיון להחזרת הפולחן ליוה הבלעדי.
לפני התקופות המאוחרות השם נכתב והוגה בחיי יום־יום. במהלך התקופות המאוחרות נוצר ריחוק מהגיית השם. בחלק מהמגילות כתבו את השם באלפבית קדום כאות לכבודו או לשימורו. לאחר חורבן בית שני נוקשה האיסור על הגייתו והכתיבה שלו הפכה למוגבלת.
היסוד של השם מופיע בשמות פרטיים רבים: בתחיליות "יהו-" ו"יו-" ובסיומות "-יהו" ו"-יה". המילה "יה" גם נפוצה בצירופים כמו "הללויה" (הללו־יה), ומהווה צורת קיצור של השם.
יהוה (כתוצאה בכתב עתיק: 𐤉𐤄𐤅𐤄) היה שם לאל שאנשים בדרום הלבנט קיבלו לפני אלפי שנים. אחרי זמן, ביהדות, השם הפך לקדוש מאוד.
חוקרים ואחרים מצאו את השם על אבנים ומכתבים ישנים. דוגמאות חשובות הן מצבת מישע וכתובות מחורבת תימן. בכתובות אלה מופיעים גם שמות כמו "יהוה שומרון" ו"יהוה תימן".
לפני זמן רב האנשים האמינו בכמה אלים. זה נקרא פוליתאיזם, אמונה בעוד אלים. לפעמים היה אל אחד מרכזי שקראו לו יהוה.
מאוחר יותר אנשים החלו להאמין באל אחד בלבד. זה נקרא מונותאיזם, אמונה באל אחד.
במקרא, השם נתן למשה ולעם ישראל. יש פסוקים שבהם האל אומר "אהיה" שבא לידי ביטוי בשם.
עם הזמן נהגו לא לומר את השם בקול. במקום זאת אמרו "אדוני". גם כתבו את השם לפעמים בכתב מיוחד כדי לשמור עליו.
חלק משמות האנשים כוללים את חלק השם, כמו "יהו-" או "-יה". למשל חזקיהו ונחמיה. גם הביטוי "הללויה" מכיל חלק מהשם.
