יחסה

יַחֲסָה (באנגלית: case) היא סימון של מילים או צירופים שמראה את מעמדם התחבירי במשפט. המשמעות היא שהצורה של מילה או תוספת ליד מילה מעידה אם היא נושא, נשוא, מושא ישיר או מושא עקיף.

בכמה שפות הסימון ברור ומורפתי, כמו בערבית ובאכדית, ובשפות אחרות הוא מוגבל או נעדר. בעברית המדוברת כמעט ואין סימון יחסה הורפולוגי; המילה "אֶת" מסמנת בדרך־כלל מושא ישיר מיודע. באנגלית סימון היחסה מופיע בעיקר בכינויי גוף בלבד.


בחקר העברית מחפשים שרידי יחסות בעברית המקראית והתלמודית. בעברית החדשה יש שימושים שמתקיימים במקום סימון יחסה פורמלי: המילה "של" משמשת לביטוי שייכות, ו־"ל־" משמשת לעיתים לציון מושא עקיף. יש גם תופעה של "ה' הכיוון", שמוסיפה סימן של מקום למילים (למשל: הבית, ארצה, דרומה).

בעבר, בעברית המקראית, היו סיומות וצורות שהציינו יחסה, אך בשפת הדיבור המודרנית רוב הסימונים האלה נעלמו.


יחסה מסומנת בדרך־כלל על שמות עצם, כינויי גוף, תארים ומילים שמנוסחות כשמות (כמו שמות־מספר או תוויות יידוע). פועל כמעט לעולם לא מסומן ביחסה.


שפות נבדלות זו מזו במספר היחסות ובחלקי הדיבר המסומנים. לדוגמה:
- אנגלית: סימון יחסה בעיקר בכינויי גוף; שלוש יחסות בולטות (נושא/מושא/שייכות).
- גרמנית: ארבע יחסות, סימון על תארים וכינויים ובחלק מהמקרים גם בשם עצם.
- פינית: כ־15 יחסות.
- טורקית: כ־6 יחסות.

בערבית ספרותית היחסה מסומנת על ידי תנועות סופיות (נקראות איאראב, כלומר ניקוד סופי). למשל: "al-malik" (המלך) יכול להופיע כ־al‑maliku כנושא, כ־al‑malika כמושא ישיר, וכ־al‑maliki כמושא עקיף או אחרי מילת יחס.

דוגמאות קצרות שמראות שינוי צורה בערבית (לשם המחשה):
- משפט שמביע "הילד שלנו אכל גלידה" יכול לקבל סיומות שונות בשם הילד.
- בחדות: צורת המילה משתנה לפי תפקידה במשפט.


בלשנות הגנרטיבית של חומסקי הוצעה ההנחה שיש "יחסות" גם כשאין סימון חיצוני. כלומר, גם בעברית שבה אין סיומות, שמות חייבים להימצא בעמדת משפט שמקנה להם תפקיד, נושא או מושא. לדוגמה: במשפט "הכלב אכל עגבנייה" יש ל"הכלב" תפקיד נושא (נומינטיב) ול"עגבנייה" תפקיד מושא (אקוזטיב), אף על פי שאין סימון מורפולוגי.

גישה זו מסבירה גם מדוע שינויים בסדר המילים או שימוש בפעלים סבילים עלולים לגרום למשפט להיות בלתי־דקדוקיים: חלקים שמחויבים ב"יחסה" לא יכולים להימצא בעמדה שלא מעניקה להם אותה.


השיטה המסורתית למנות יחסות נבנתה על המחקר של לשונות עתיקות כמו לטינית ויוונית. מחקר זה משמש בסיס לתיאורים בלשניים כלליים, ולעתים מזכיר גם מקבילות בערבית הספרותית. ברוב הדרכים השמות של היחסות נשארות דומות בין מחקרים, אך פרטי השימוש משתנים בין שפה לשפה.

יחסה היא סימון שמראה מה תפקיד המילה במשפט. התפקיד יכול להיות: מי עושה את הפעולה (נושא), או מי מקבל את הפעולה (מושא).

בעברית מדוברת כמעט אין סימון מיוחד בצורת המילה. לפעמים משתמשים במילה "את" לפני מושא ישיר שידוע. המילה "של" אומרת שייכות (של מי משהו).


באותם ימים בעברית ובשפות שמיות ישנות היו סיומות או סימנים ששינו את צורת המילה לפי התפקיד שלה. היום נשארו רק שרידים קטנים כאלה.


בדרך כלל סימון יחסה מופיע על שמות עצם (כמו כלב), כינויי גוף (כמו אני), ותארים. פועל (כמו רץ) לא מקבל סימון יחסה.


בערבית הספרותית מוסיפים תנועות קטנטנות בסוף המילים כדי להראות את התפקיד שלהן. בעברית לעתים מבדילים על ידי מילה כמו "את".


חוקרים מסכימים שלפעמים יש "יחסה" גם אם לא רואים סימן. המילה במצב המתאים במשפט מקבלת תפקיד, גם בלי סיומת. למשל: "הכלב אכל עגבנייה", הכלב הוא מי שעשה את הפעולה.

כך אפשר להבין איך שפות שונות מסמנות תפקידים במשפט, גם כשאין להן אותיות או סיומות מיוחדות.