החברה הישראלית מאוד מגוונת בשפות. מדברים בה בעיקר עברית מודרנית, אבל גם ערבית ואנגלית נפוצות. יש קהילות עולים שמדברות עשרות שפות נוספות, וביניהן רוסית, אמהרית ויידיש.
עד תקופת המנדט הבריטי (מושל הבריטי שקיבל סמכות מהמנדט) נכתבו הוראות שפסוקו על שלוש שפות רשמיות: עברית, ערבית ואנגלית. בהוראות אלה מוגדרה אנגלית כגרסה מחייבת במקרה של סתירות.
במנדט הבריטי נדרשו תרגומים והופעות בשלוש השפות על חותמות, חוקים ושלטים. זו הייתה הפעם הראשונה שבה העברית קיבלה מעמד רשמי מודרני.
עם הקמת המדינה חלק מהתקנות המנדטוריות נשארו בתוקף, אך השימוש המחייב באנגלית בוטל. במשך שנים רבות נדרש להבהיר את המצב המשפטי על ידי חקיקה ופסיקות בתי משפט.
בחוק יסוד משנת 2018 נקבע ש"עברית היא שפת המדינה" ו"לשפה הערבית מעמד מיוחד". ההכרה הזו שינתה את הוויכוח הציבורי והמשפטי על השפות.
בג"ץ קבע כי בערים עם אוכלוסייה ערבית גדולה חייבים שלטים גם בערבית. הפסיקות אילצו רשויות להחליף שלטי הכוונה ולכלול כיתוב ערבי במקומות מסוימים.
החלפת השלטים הובילה לטעויות כתיב ותרגום. התגלעו דיונים על כתיבת שמות בערבית: האם להשתמש בשם הערבי המסורתי או בתעתיק של השם העברי.
אין מדיניות אחידה. בתעתיק ללועזיות שומרים לעיתים על כתיב עברי מסורתי, ואילו בתעתיק לערבית רוצים לשקף את ההגייה העברית. זה יוצר בלבול לתיירים ולדוברי ערבית.
אנגלית נהגה כחשובה תקשורתית וממשלתית בתקופת המנדט, אך בישראל עצמאית ירדה השימוש הממוסד בה. היום האנגלית שימושית בעיקר לתקשורת בינלאומית ותיירות.
לפי החוק הערבית נהנית מסטטוס מיוחד, אך בפועל העברית היא השפה הדומיננטית ברוב המוסדות. ערבית נשמרת כשפה מרכזית בקהילה הערבית, בתקשורת ובבתי ספר ערביים. בתי משפט מספקים שירותי תרגום במידת הצורך.
במערכת החינוך הערבית הלימודים נערכים בערבית ספרותית. לאחר שנות ה-80 חוהזקה זהות תרבותית ולימודית בעברית ובערבית, ונקבעו גופים מייעצים לחינוך הערבי.
תקנון הכנסת אינו מגביל במפורש את השפות, ומותר לדברים להישאִת גם באנגלית במצבים מיוחדים. ערבית מוכרת כשפה לגיטימית, אך השימוש בה נדיר.
בבחירות מסופקים סימנים בעברית ובערבית. פתקים דו-לשוניים מופיעים בקלפיות בערים ערביות. שפות נוספות זכו להקצאות שידור בבחירות מסוימות.
האקדמיה ללשון העברית (משנת 1953) מנסחת כללי כתיב, דקדוק ותעתיק. חוק משנת 2007 החזיר מוסד מקביל לעברית גם לשפה הערבית, והוא התחיל לעבוד לאחר מכן.
בתקופות מוקדמות קיבלו הגבלות על שימוש בשפות עולים, למשל בעיית יידיש. מאז גל העלייה הגדול מסוף שנות ה-80 ניתנו שירותים ברוסית ובאמהרית, ומסמכים נלקחו בחשבון בשפות אלה.
בתחילת המדינה רבים עברו את שמותיהם לעברית. עם הזמן המנהג הזה נחלש, ורבים שומרים על שמם המקורי או משמרים צורה משולבת.
בישראל מדברים בעיקר עברית. גם ערבית ודיבורים באנגלית נפוצים. יש מהגרים שמדברים שפות אחרות, כמו רוסית.
לפני המדינה שלטו כאן הבריטים. הם קבעו שלוש שפות רשמיות: עברית, ערבית ואנגלית.
בזמני המנדט שלטו שלטים וחוקים בשלוש השפות. זו הייתה הפעם הראשונה שעברית קיבלה מעמד רשמי גדול.
לאחר הקמת המדינה חלק מהחוקים נשארו. בהדרגה ברור מי משתמש באיזו שפה במוסדות השלטון.
בשנת 2018 החוק קבע: עברית שפת המדינה. לערבית יש "מעמד מיוחד".
המדינה קבעה ששלטים בעיר שיש בה הרבה דוברי ערבית יהיו גם בערבית. זה שינה את השלטים ברחובות.
יש ויכוח איך לכתוב שמות בערבית ובאנגלית. לפעמים כותבים לפי הכתיב העברי.
אנגלית חשובה לתיירים ולדיפלומטים. ערבית מדוברת בקהילה הערבית ובבתי ספר ערביים.
בקלפיות יש פתקי הצבעה בעברית ובערבית בערים ערביות. בבתי הספר הערביים לומדים בערבית.
יש אקדמיה לשפה העברית שעוזרת להחליט כללים של כתיב ותעתיק.
בהתחלה חלק מהאנשים שינו את שמותיהם לעברית. היום פחות עושים זאת.
תגובות גולשים