מוטיב BACH

מוטיב BACH הוא סדרה של ארבעה תווים: סי במול, לה, דו, סי בקר. בסימון הגרמני האות B מייצגת את סי במול, ו-H מייצגת את סי בקר, ולכן רצף התווים יוצר את האיות B‑A‑C‑H.

מוטיב זה שימש רבים מאלה שאהבו להנציח את יוהאן סבסטיאן באך. הדוגמה הראשונה לשימוש בו הופיעה כבר אצל יאן פיטרזון סוולינק, לפני זמנו של באך. באך עצמו השתמש במוטיב כנושא לפוגה בחלק האחרון של יצירתו Die Kunst der Fuge, שאותה לא הספיק להשלים לפני מותו ב‑1750.

המוטיב מופיע גם בחלקים אחרים של יצירותיו של באך. למשל בקטעים מהמתאוס פסיון (כשהמקהלה שרה "באמת בן־אלוהים היה זה") ובמיסה בסי מינור, בתיבות הראשונות של החליל השני. לעתים התווים מופיעים לא בדיוק בצורה המקורית, אלא בטרנספוזיציה, כלומר באותו סדר מרווחים אך בגבהים אחרים.

גם בני דורו של באך, תלמידיו ובניו השתמשו במוטיב. קיימת פוגה במי במז'ור המיוחסת לאחד מבניו, ויצירות של תלמידים כמו יוהאן לודוויג קרבס ויוהאן אנדראס זורגה כוללות אותו.

עם תחיית העניין בבאך בתחילת המאה ה‑19, המוטיב הפך לכלי נפוץ יותר. מלחינים השתמשו בו במיוחד בפוגות וביצירות פוליפוניות (יצירות שבהן מספר קולות מנגנים ביחד).

מוטיב BACH מופיע גם ברגעים קטנים ביצירות מאוחרות יותר, למשל ביצירות של ארנולד שנברג, ברביעיית מיתרים מס' 3 שלו, ביצירתו של קרז'ישטוף פנדרצקי ובקדנצה של יוהנס ברהמס לפרק הראשון של הקונצ'רטו לפסנתר מס' 4 של בטהובן.

בחלק מהמקרים אפשר לגוון את האיות של המוטיב בגלל שברשומות הגרמניות צלילי־המשנה מקבלים שמות אחרים. למשל מי במול נקראת Es בגרמנית, ונשמעת כמו האות S.

מוטיב BACH הוא רעיון מוזיקלי קצר שמורכב מארבעה תווים. התווים הם: סי במול, לה, דו, וסי בקר. בהסימון הגרמני האות B מייצגת סי במול, והאות H מייצגת סי בקר. לכן קוראים לזה B‑A‑C‑H.

מלחינים השתמשו ברצף הזה כדי לכבד את יוהאן סבסטיאן באך. הדוגמה הראשונה נמצאה אצל המלחין יאן סוולינק, לפני באך. באך עצמו השתמש בו בחלק האחרון של יצירה גדולה שלא הספיק להשלים לפני מותו.

המוטיב מופיע גם בקטעים אחרים של באך, כמו בצלילי מקהלה ובמיסה בסי מינור. לפעמים המוטיב לא מופיע בדיוק כמו בראשיתו, אלא מרים או מוריד אותו מעט בגובה. זה נקרא טרנספוזיציה, שינוי הגובה בלי לשנות את המרווחים.

אחרי שבאך חזר להיות פופולרי במאה ה‑19, עוד מלחינים החלו להשתמש בחתימה המוזיקלית הזאת. היא גם מופיעה לפעמים ביצירות של מלחינים מאוחרים יותר, כמו ביצירה של ארנולד שנברג ובקדנצה של ברהמס.

בהסימון הגרמני מי במול נקראת Es. המילה Es נשמעת כמו האות S.