המרונים (בארמית: ܡܖ̈ܘܢܝܐ; בערבית: الموارنة) הם קבוצה אתנו־דתית דוברת ערבית. הם משתייכים לזרם הקתולי־מזרחי של הנצרות, ורובם גרים בלבנון.
על פי המסורת, העדה החלה סביב מרון, נזיר ארמי (נזיר = אדם שחי חיים דתיים ומודרניים בבדידות) שחי בסוף המאה ה־4 ותחילת המאה ה־5. חסידיו בנו מנזר לזכרו, וזה הפך לגרעין הכנסייה המרונית. בהיסטוריה הדתית המרונים אימצו השקפה שנקשרה לוועידת כלקדון מ־451, ושמרו על מסורת ליטורגית ארמית־סורית (ליטורגיה = טקסי התפילה והפולחן).
המרונים נדחקו אל הרי לבנון לאחר הכיבוש הערבי. ההר השמור, עם טופוגרפיה קשה, אפשר להם לשמר זהות אתנית ודתית במשך מאות שנים. דוברי הארמית עברו הדרגה לערבית, אך הארמית נשמרה בליטורגיה ובמסורות.
בימי הביניים המרונים נלחמו לעתים להגן על אדמותיהם. במאות ה־11, 13 נוצרו קשרים עם הצלבנים, שהשפיעו תרבותית ופוליטית. לאחר תבוסת הצלבנים התדרדרה השפה הארמית המדוברת במשך מאות שנים.
כבר במאות ה־15, 17 חזר הקשר עם הכנסייה הקתולית האירופית. מושבים ואוניברסיטאות כמרכזים בלימוד וחשיפת המרונים להשפעה צרפתית ולחינוך מערבי. ב־1736 הוחלט באופן פורמלי על איחוד מלא עם הכנסייה הקתולית ברומא, תוך שמירה על אוטונומיה מסוימת של הכנסייה המרונית.
במאה ה־19 חלו שינויים גדולים: מרדדים מקומיים, התערבות של מעצמות חיצוניות ועימותים פנימיים. אירועי 1860 היו טראומטיים לקהילה וניצחו מעורבות של כוחות זרים, כולל צרפת, שהגנה על המרונים לאחר מכן. במקביל, המרונים לקחו חלק ברנסאנס הערבי ובפיתוח השפה והחינוך באזור.
המרונים חלקו פעילויות פוליטיות בתקופת המנדט הצרפתי אחרי מלחמת העולם הראשונה. הם תמכו ברעיון ה'לבנון הגדולה' שהוקמה לאחר המלחמה, ובזה נראו כבעלי השפעה גדולה בתחילת המאה ה־20. עם הזמן אחוז המרונים באוכלוסייה הלבנונית הצטמצם והחלה הגירה רחבה לדרום אמריקה, צפון אמריקה ומדינות נוספות. הגירת המוני ובצורות שונות השפיעה על זהות הקהילה ועל מעמדה הפוליטי.
ב־1943 הושגה נוסחה פוליטית (האמנה הלאומית) שחילקה תפקידים בין עדות בלבנון. לפי המנהג הפוליטי שנוצר, נשיא לבנון יהיה מרוני וראש הממשלה יהיה מוסלמי סוני. הסכם זה איפשר יציבות יחסית במשך כמה עשורים.
שנות ה־70, 80 ותחילת שנות ה־90 הביאו למלחמת אזרחים ממושכת בלבנון. המרונים נפגעו פוליטית ודמוגרפית. רבים היגרו שוב והקהילה בלבנון קטנה מבעבר.
הכנסייה היא חלק מהכנסייה הקתולית הכללית, אך שומרת על מסורת ליטורגית סורית־ארמית. בראש הכנסייה עומד הפטריארך המרוני של אנטיוכיה, שמשרתו נמצאת בבקרקה ליד ביירות. יש לכנסייה מסדרי נזירים ונזירות, והתפילה נאמרת כיום בעיקר בערבית, אך חלקים נותרו בארמית.
הכנסייה נתנה קדושים מרונים שכמה מהם הוכרו על ידי האפיפיור. ב־1965 מונה קרדינל מרוני ראשון על ידי האפיפיור.
קיימות הערכות שונות לגבי מספר המרונים בעולם, הנעות בין 7.5 ל־15 מיליון. בלבנון חיים כיום כ־900,000 מרונים, שהם כשיעור של כ־17% מהאוכלוסייה. בסוריה יש כ־40,000 מרונים בשלוש דיוקסיות (מחוזות כנסייתיים). בקפריסין קיימת קהילה מרונית דוברת ערבית, ובגליל קיימת קהילה קטנה של כ־6,700 מרונים, כולל גוש חלב.
קהילות מרוניות גדולות יש גם בברזיל, בארצות הברית, במקסיקו, במערב אפריקה, באוסטרליה ובקנדה. בקהילות אלו לעתים הממונים עליהם בישופים מרונים, אך לעתים הם כפופים לבישופים קתולים מקומיים.
המרונים הם קהילה שהשיגה שילוב של זהות ארמית־נוצרית ומעבר לשפה הערבית. הם שומרי מסורת דתית ייחודית, משפיעים על ההיסטוריה והפוליטיקה של לבנון, ויש להם דיאספורה רחבה שמשמרת קשרים תרבותיים ודתיים עם מולדתם.
המרונים הם קבוצה של נוצרים שחיים בעיקר בלבנון. הם מדברים ערבית ברובם. שמם מגיע מנזיר בשם מרון.
מרון היה נזיר (אדם שחי חיים דתיים). תלמידיו בנו מנזר. כך התחילה הקהילה.
המרונים חיו בהרים של לבנון. ההרים עזרו להם לשמור על זהותם. הם היו קרובים לצלבנים במאה ה־11, 13.
מאוחר יותר חידשו המרונים קשרים עם הכנסייה הקתולית. צרפת עזרה להם במשך תקופות רבות.
היו תקופות קשות עם עימותים ושינויים. הרבה מרונים היגרו למדינות רחוקות כמו ברזיל וארצות הברית. אחרי מלחמת העולם הראשונה נוצרה מדינת לבנון המודרנית.
הכנסייה המרונית שייכת לכנסייה הקתולית. הפטריארך הוא המנהיג שלה. חלק מהתפילות נאמרות בארמית (שפה ישנה).
יש מרונים בלבנון, בסוריה, בקפריסין ובהגליל. גם הרבה מרונים גרים בארצות רחוקות.
תגובות גולשים