מרור

מרור הוא ירק מר שאוכלים בליל הסדר, הלילה הראשון של חג הפסח. יש מצווה לאכול בשר הפסח עם מצה ומרורים. אחרי חורבן בית המקדש אכילת המרור נחשבת מצווה דרבנן, לזכר שעבוד בני ישראל במצרים. המרור הוא חלק מקערת ליל הסדר.

מקור המצווה הוא בפסוק בתורה שמציין אכילת המרור יחד עם קרבן הפסח. לאחר חורבן בית המקדש חכמים קבעו להמשיך לאכול מרור לזכר המנהג.

במטקסטים הלמדניים מוזכרים כמה מיני מרור: חזרת (שורש חריף), חסה (או חסת בר מרה יותר), ותמכא שנקשרו לטעמי מרירות. השומרונים משתמשים במרור הגינות. הבחירה בסוג המרור יכולה להיות מעשית (זמינות), הלכתית ובריאותית.

בזמנם של קורבנות, הפסוק נדון: הלל אמר שיש לאכול מצה, מרור וקורבן יחד; החכמים אמרו לא לאכול את כולם יחד כי טעמים עלולים לבטל זה את זה. היום אוכלים מרור גם בפסח שני. לאחר החורבן, המרור הוא מצווה מדרבנן.

הנהוג היום הוא לאכול מרור פעמיים: פעם אחת לבד, טבולה בחרוסת (תערובת מתוקה-חמוצה), ופעם שנייה ב'כורך', מצה ומרור יחד עם חרוסת. כך מנסים לצאת ידי שתי הדעות ההלכתיות.

המינימום הוא כזית, שיעור של זית בינוני, אך יש ויכוחים על הגודל המדויק היום.

מקובל לטבול את המרור בחרוסת, בעיקר כאשר אוכלים חסה. נוהגים לנער את החרוסת כך שיישמר טעם המרור.

לפני אכילת המרור מברכים: "... וצונו על אכילת מרור". בזמן שהמקדש היה קיים הברכה כללה גם את אכילת המצה והמרור יחד.

ישנם אזכורים של מנהג שלא לאכול מרור בליל ערב פסח, אך יש הלכות שמפקפקות בצורך במנהג זה.

מרור הוא ירק מר שאוכלים בליל הסדר בפסח. מרור מזכיר את המרירות של העבדות במצרים. הוא חלק מהקערה על שולחן הסדר.

המצווה לבקש לאכול מרור מבוססת על פסוק בתורה. אחרי חורבן בית המקדש הוחלט להמשיך לאכול מרור לזכר.

יש כמה ירקות שמשמשים כמרור. דוגמות פשוטות: חזרת (שורש חריף) וחסה. בחירה בסוג תלויה במה שיש וזמין.

אוכלים מרור גם בפסח שני. נהוג לאכול מרור פעמיים: פעם אחת לבד וטבול בחרוסת (חרוסת = תערובת מתוקה), ופעם שנייה ב'כורך', מצה עם מרור וחמס (חרוסת).

המינימום הוא כזית. כזית = גודל של זית בינוני.

כדאי לטבול את המרור בחרוסת כדי להזכיר את שעבודם במצרים. אך לא לשים יותר מדי חרוסת.

לפני שאוכלים מברכים ברכה מיוחדת על אכילת המרור.

יש מקומות שאומרים שלא לאכול מרור בערב פסח. אחרים לא מקבלים מנהג זה.