סולם דיאטוני

הסולם הדיאטוני הוא סולם מוזיקלי בעל שבעה צלילים שונים באוקטבה. אוקטבה = מרווח שבו הצליל חוזר בגובה כפול של התדירות. סולם זה היה הבסיס לרוב המוזיקה המערבית מימי הביניים ועד סוף המאה ה־19. על קלידי הפסנתר, הקלידים הלבנים יוצרים את סולם דו מז'ור.

הסולם הדיאטוני בנוי מחמישה טונים שלמים וטור חצאי טונים. טון שלם = מרווח גדול יותר מחצי טון; חצי טון = המרווח הקטן ביותר במקלדת. הסולמות הנפוצים הם המז'ור והמינור הטבעי. גם המודוסים של ימי הביניים (כגון דוריאן, פריגי, לידי ומיקסולידי) מבוססים על רצף דיאטוני שמתחיל בדרגות שונות.

סולמות שאינם דיאטוניים כוללים את המינור ההרמוני והמינור המלודי. המינור ההרמוני מעלה את הדרגה השביעית, וכך נוצר מרווח של טון וחצי בין השישית לשביעית, מרווח שאינו דיאטוני. המינור המלודי מעלה את השישית והשביעית בנסיעה עולה, ושובר גם הוא את הרצף הדיאטוני.

ניתן לקבל את שבעת צלילי הסולם דרך שרשרת של שש קווינטות מושלמות. לדוגמה, השרשרת F, C, G, D, A, E, B יוצרת את הצלילים של דו מז'ור. יש עדויות עתיקות מסומר ובבל שמשתמשות בגרסאות מוקדמות של מבנה זה, וגם חלילים עתיקים בסין מצביעים על שימוש במרווחים דיאטוניים בתרבויות שונות.

סולם מז'ור טיפוסי מורכב מרצף מרווחים: טון, טון, חצי טון, טון, טון, טון, חצי טון. את הצלילים מזוהים גם לפי הברות סולפג': דה, רה, מי, פה, סול, לה, טי, דה. אפשר לראות את המבנה כשני טטרקורדים (טטרקורד = סדרה של ארבעה צלילים) שמחוברים בטון שלם. זה עוזר להבין ולנגן על קלידים.

פיתגורס הבחין שיחסים מספריים פשוטים יוצרים צלילים הרמוניים. הוא פיתח כוונון המבוסס על קווינטות טהורות. אבל שיטה זו לא עבדה טוב בכל המפתחות; הבעיה נקראת "קומת פיתגורס", טעות מצטברת שמונעת חזרה מדויקת לאחר מספר קווינטות. חלק מהכוונונים הביאו ל'טון זאב', מרווח צורם בפתיחה מסוימת.

כדי לפתור זאת הוצעו שיטות אחרות. וינצ'נצו גליליי תמך בחלוקה של האוקטבה ל־12 חצאי טונים שווים. זו השיטה של הכוונון השווה־ערך (Equal Temperament). היתרון: אפשר לנגן בכל סולם על אותו כלי מבלי לכוונן מחדש.

בימי הביניים השתמשו במודוסים דיאטוניים להלחנה ולימוד מוזיקה בכנסייה. כל מודוס מאופיין בטווח, בטוניקה (צליל מרכזי) ובעיתים בדומיננטה (צליל חשוב נוסף). שמות מודוסים היו יווניים, אך המודוסים המערביים אינם זהים לחלוטין לאלו של יוון העתיקה.

בהדרגה חלו שינויים במודוסים. מלחינים החלו להגביה לעיתים צלילים במודוסים כדי ליצור תנועה מלודית חלקה יותר לעבר הטוניקה. שינויים אלה הובילו ליצירת המינור ההרמוני והמלודי ולמעבר ממערכת מודאלית למערכת טונאלית (שבה יש טוניקה ברורה).

בתקופת הרנסאנס תאורטיקנים כמו היינריך גלאראנוס הרחיבו את הרשימה לשנים-עשר מודוסים. גלאראנוס גם הבחין בשימוש ב־B♭ מול B טבעי, והשמיט את המודוס הלוקרי כמסחרי פחות. עד תחילת הבארוק התחזקה החשיבות של טוניקה וסולמות מז'וריים־מינוריים הפכו לנורמה.

בסגנונות קלאסיים ובמוזיקה עממית הסולם הדיאטוני סיפק מסגרת להרמוניה ולמנגינות. גם במוזיקה הפופולרית של המאה ה־20 וה־21 הסולמות הדיאטוניים ממשיכים לשמש. הסיבה העיקרית היא שהמרווחים בהם נשמעים טבעיים לאוזן ויוצרים תחושת מתח ופתרון.

בעוד שסולמות דיאטוניים נפוצים ברחבי העולם, תרבויות אחרות מפתחות מערכות שוליות שונות, למשל סולמות פנטטוניים או מיקרוטונליים.

הסולם הדיאטוני הוא סדרה של שבעה צלילים. אוקטבה = צליל שחוזר בגובה שונה.

הסולם בנוי מחמישה טונים ושני חצאי טונים. טון = מרווח גדול, חצי טון = המרווח הקטן. הסולמות המוכרים הם מז'ור (שמח) ומינור (עצוב).

בסולם מז'ור יש סדר מסוים של מרווחים. בהברות סולפג' זה דה, רה, מי, פה, סול, לה, טי, דה. אפשר לחלק את הסולם לשתי קבוצות של ארבעה צלילים שנקראות טטרקורדים. טטרקורד = ארבעה צלילים רצופים.

פיתגורס שם לב שיחסים פשוטים בין צלילים נשמעים טוב. הוא הציע כוונון מבוסס על קווינטות. זה גרם לבעיה שנקראת קומת פיתגורס, סיבוב שלא מסתדר בדיוק. בסוף אבטיפוס בשם גליליי הציע לחלק את האוקטבה ל־12 חצאי טונים שווים. זה מאפשר לנגן בכל סולם על אותו כלי.

בימי הביניים השתמשו במודוסים. מודוס = סוג סולם עם טוניקה מוגדרת. הכנסייה לימדה שירים לפי מודוסים.

עם הזמן העלו צלילים קטנים כדי לגרום למנגינה להרגיש יותר נכונה. זה יצר את המינור ההרמוני והמלודי. כך נולדה המערכת הטונאלית של היום.

היינריך גלאראנוס הרחיב את המודוסים ל־12. המודוסים הישנים נשארו לפעמים לצבע מוזיקלי מיוחד.

הסולם הדיאטוני נמצא במוזיקה קלאסית, עממית ופופ. הוא נשמע טבעי לאוזן ויוצר תחושת מתח ופתרון.