רוטב

'''רוטב''' הוא נוזל בצורות סמיכות שונות שמוסיפים למאכלים כדי לשפר טעמם. בדרך כלל לא אוכלים רטבים לבד; מגישים אותם כתוספת למנות.

השימוש ברטבים החל להתפתח במטבח הצרפתי כבר בימי הביניים. בתחילת המאה ה־19 השף מארי-אנטואן קארם הכין רשימה מפורטת של רטבים. קארם סיווג ארבעה "רטבים גדולים": אספניול, ולוטה, אלמאנד ובשאמל. ברשימת קארם נמצאו מאות רטבים.

בתחילת המאה ה־20 האשף אוגוסט אסקופייה עדכן את רשימת הרטבים הבסיסיים. הוא הסיר את אלמאנד והוסיף מיונז ורוטב עגבניות. בתרגום המאוחר הוחלף מיונז בהולנדייז, וכך נוצרה רשימת חמשת רטבי ה"אם" (רטבי האם) שמקובלת היום.

רטב שנוצר על ידי הוספת מרכיבים לרוטב אם נקרא רוטב בת, או רוטב משני. רוב הרטבים הנפוצים הם רטבי בת. למשל בשמל (רטב אם לבן) יכול להפוך לרוטב מורניי על ידי הוספת גבינה. רוטב אספניול יכול להפוך לבורדלז על ידי הוספת יין אדום מצומצם, בצלצלים ומח עצמות.

רטבים משמשים לתיבול מנות עיקריות, תוספות וקינוחים. הם יכולים להיות מתוקים, חמוצים, חריפים או מלוחים. רטבים מוגשים חמים או קרים.

יש קטגוריות רבות של רטבים: רטבים לבנים, רטבים על בסיס ביצים, רטבים על בסיס חמאה, רטבים חומים, רטבים לסלט, רטבים לפסטה ורטבים מתוקים. כמו כן יש רטבים אופייניים למטבחים שונים: אמריקאי, סיני, יפני ודרום־מזרח אסיה.

'''רוטב''' הוא נוזל שמוסיפים לאוכל. הוא משפר טעם. רוב הרטבים לא נאכלים לבד.

בצרפת החלו להשתמש ברטבים כבר מזמן. במאה ה־19 השף מארי-אנטואן קארם תיאר ארבעה רטבים גדולים. אלה היו אספניול, ולוטה, אלמאנד ובשאמל. במאה ה־20 השף אוגוסט אסקופייה שינה את הרשימה והוסיף רטבים אחרים.

יש גם רוטב אם, רוטב אם הוא בסיס. ממנו מכינים רטבים אחרים על ידי הוספת מרכיבים. לדוגמה, לשמל מוסיפים גבינה ויוצרים רוטב מורניי.

מוסיפים רטבים למנות עיקריות, לתוספות ואפילו לקינוחים. רטבים יכולים להיות מתוקים, חמצמצים, חריפים או מלוחים. אפשר להגישם חמים או קרים.

יש רטבים לבנים, רטבים על בסיס ביצים, רטבים לסלט ורטבים לפסטה. יש גם רטבים מיוחדים במטבחים שונים בעולם.