גלוקונאוגנזה

גלוקונאוגנזה היא מסלול מטבולי שמייצר גלוקוז מתרכובות שאינן פחמימות, כמו פירובט, גליצרול וחומצות אמינו.
המילה מחברת את המילים היווניות לגלוקוז, "חדש" ו"יצור".
התהליך שומר על רמת גלוקוז בדם בין הארוחות, במאמץ ובצום. הוא מתרחש בעיקר בכבד, ובמידה פחותה בכליות ובבלוטת הלבלב.
בגלוקונאוגנזה יש כמה תגובות הפוכות לגליקוליזה (פירוק גלוקוז), אך לא מדובר בפשוטה של התהליך ההפוך. שלושה שלבים בלתי-הפיכים בגליקוליזה נדחים בתהליך.
התהליך לא מייצר אנרגיה; הוא יקר אנרגטית וחייב השקעת ATP.
רוב התגובות נעשות בציטופלזמה של התא, חלקן במיטוכונדריה, והשלב הסופי ברשתית תוך-פלסמית. לאחר יצירת הגלוקוז הוא מועבר לציטוזול בעזרת נשאים.
התהליך מתחיל משתי מולקולות פירובט (פירובט היא מולקולה עם שלושה אטומי פחמן) ומסתיים במולקולת גלוקוז אחת (שיש לה שישה פחמנים). התהליך דורש אנרגיה רבה, נצרכים 6 מולקולות ATP. אם גלוקונאוגנזה וגליקוליזה יפעלו בו־זמנית, תהיה הפסד נקי של כ־4 מולקולות ATP.
הצעד הראשון הוא המרת פירובט לאוקסלואצטט, וממנו נמשך המסלול. רוב חומצות האמינו, פרט לליזין ולאוצין, יכולות לשמש כחומר מוצא לגלוקונאוגנזה. משמעות זאת היא שבצום חמור הגוף יכול לפרק חלבונים כדי לקבל חומצות אמינו ולהפיק גלוקוז.
הגוף מוכן להשקיע אנרגיה בתהליך הזה כי תאים מסוימים, כמו תאי המוח ותאי הדם האדומים, יכולים להשתמש רק בגלוקוז להפקת אנרגיה.

גלוקונאוגנזה היא דרך שהגוף מייצר סוכר חדש.
המילה בעצם אומרת "יצירת גלוקוז חדש".
הגוף עושה סוכר זה מחומרים שאינם סוכר, למשל פירובט (מולקולה עם שלושה פחמנים), גליצרול וחלקים של חלבונים בשם חומצות אמינו.
התהליך עוזר לשמור על סוכר בדם בין ארוחות. הוא פעיל במיוחד בצום ובזמן מאמץ.
הוא קורה בעיקר בכבד. יש גם קצת פעילות בכליות ובבלוטת הלבלב.
התהליך דורש הרבה אנרגיה. לכן הגוף משתמש בו רק כשצריך.
הגלוקונאוגנזה מתחילה מפירובט ומסיימת בגלוקוז. חלק גדול מהחומרים נוצר בציטופלזמה של התא.
ברעב חזק הגוף יכול לפרק חלבונים כדי לקבל חומצות אמינו ליצירת סוכר.
זה חשוב כי תאים מסוימים, כמו תאי מוח ותאי דם אדומים, זקוקים לגלוקוז בלבד.