טחינה היא משחה שמכינים מגרעיני שומשום. היא מרכיב מרכזי בחומוס ובחלווה ומשמשת במטבחים במזרח התיכון, בצפון אפריקה ובאזור הים התיכון. טחינה עתירה בשומנים בלתי רוויים (שומנים שנחשבים בריאים יחסית), בחלבון ובמינרלים כמו סידן וברזל. בארץ המערב היא לרוב יקרה יותר מאשר במזרח התיכון.
המילה טחינה בערבית נובעת מהשורש ט.ח.נ, שמשמעותו טחינה. בערבית המילה יכולה לתאר כל מוצר טחון, אבל בקהילות רבות היא הפכה לשם ספציפי לטחינת שומשום.
טחינה גולמית עשויה רק מגרעיני שומשום, קלופים או לא קלופים. רמת הקלייה משפיעה על הטעם והצבע. מוצר זה הוא קולואיד, חלקיקי שומשום מפוזרים בתוך שמן שומשום, וזה דומה במרקמו לחמאת בוטנים. אם הטחינה עומדת זמן מה, השמן נפרד מהמוצקים; זה טבעי ויש פשוט לערבב שוב.
שמן השומשום שנפרד משמש לתיבול ולטיגון. אחרי סינון נשארים מוצקי שומשום בלבד, ומשתמשים בהם לייצור ממרחים דלי-שומן.
כשמדללים טחינה גולמית במים מקבלים רוטב או סלט טחינה. בתחילה התערובת נוטה להסתמך ולהתעבות, אך אם מוסיפים מספיק מים ומערבבים היטב, נוצר תחליב חלק. הרוטב המסורתי כולל טחינה, מים, לימון, שום, פטרוזיליה ומלח. מסעדות ודוכני רחוב מגישים אותו לצד פלאפל, שווארמה וחומוס.
בתעשייה מוסיפים לעיתים עמילנים, חומץ וחומרים משמרים כדי להאריך חיי מדף ולהוזיל עלויות.
טחינה משולבת בעוגות, גלידות וחלווה.
תהליך הייצור כולל ניקוי וסינון של השומשום, השריה והפרדת קליפות, ייבוש וקלייה מבוקרת, טחינה באבני ריחיים או מכונות, וקירור לפני אריזה. ב"טחינה מלאה" מוסיפים למחית גם קליפות שטחונים. מרבית השומשום בעולם מיובא, אך יש ניסיון להגדיל גידול מקומי.
בעבר גדל בארץ זן מקומי שנקרא "בלדי". לאחר 1967 גדל יבוא השומשום, בעיקר מאתיופיה וממדינות נוספות. צריכת הטחינה הגולמית בישראל עמדה על כ־11,000 טון ב־2021, ושווי השוק היה כ־250 מיליון ש"ח. בשוק הישראלי בולטות כמה חברות מובילות, והחל מ־2020 ניתן לסמן בתו ירוק טחינה גולמית ללא תוספות.
קיים תקן ישראלי לטחינה, ויצרו מוצרים מבוססי טחינה שונים: סלטים, ממרחים עם פיסטוק או שוקולד, וטעמים אחרים.
במזרח הרחוק נהוג להכין טחינה שונה מהטחינה המזרח־תיכונית. בסין הטחינה כהה וסמיכה ובעלת טעם קלוי־מריר. ביפן משתמשים בשומשום לרטבים כמו Goma-dare, שלעיתים מזכירים טחינה מדוללת.
טחינה זמינה כיום בחנויות ובמסעדות, במיוחד בזכות הפופולריות של חומוס, טבעונות ומטבחים ים‑תיכוניים. חלק מהמותגים מיובאים וחלק מיוצרים מקומית.
במסורת ההלכתית יש מחלוקת האם מותר להכין טחינה בשבת. יש פוסקים שאוסרים את הכנתה בשל שינוי מרקם, ויש פוסקים המתירים בתנאים מסוימים.
ברכת הטחינה על המותג הכללי היא "שהכל" או "בורא פרי האדמה" לטחינה שבה ניכרת צורת השומשום.
טחינה היא משחה שעושים מגרעיני שומשום. שומשום זהו זרע קטן וטעים. טחינה משמשת בחומוס ובחלווה.
טחינה שומנית ומחתחת. מוסיפים לה מים, לימון ושום ויוצא רוטב לבן. הרוטב אוכלים עם פיתה, פלאפל וחומוס.
ראשית מנקים את השומשום. אחר כך משרים ומקלפים אותו. אופים או קולים את הזרעים. טובנים או מטחנים אותם עד שהם מתמוססים.
במקומות שונים טוחנים ומשנים את הטעם. בסין הטחינה כהה וחזקה. ביפן מכינים רטבים משומשום.
טחינה נכנסת בעוגות, גלידות וחלווה. לפעמים מסננים ממנה שמן ומשתמשים בו לבישול.
הטעם של טחינה נפוץ בישראל. מייצרים ומשווקים הרבה טחינה בכל הארץ.
תגובות גולשים