לשון הקודש

״לשון הקודש״ הוא כינוי מסורתי לעברית, ולעיתים גם לארמית (שפה קרובה לעברית), שבה נכתבו הכתבים הדתיים מימי התורה ועד הספרות הרבנית. הכינוי נבדל מהשפות שהיו בשימוש היומיומי בקרב יהודים, כמו יידיש או ערבית-יהודית, והוא קשור בעיקר לתקופת הביניים ולשימוש הדתי והספרותי.


הביטוי מופיע כבר בממצאים עתיקים, בין השאר במגילות קומראן ובספר היובלים מהתקופה שלפני הספירה. במקרא עצמו לא תמיד זוהתה השפה בשם ״עברית״, והיא כונתה לעתים ״יהודית״ או על פי שמות אזוריים אחרים. ייחודה של העברית התחזק בתקופת בית שני, כשארמית ויוונית היו השפות המדוברות באזור, והעברית נותרה בעיקר שפת פולחן וסמל זהות.

דברי חז"ל (חכמי התלמוד) משתמשים גם הם בביטוי ״לשון הקודש״ בהתייחסות לטקסטים דתיים. במובנו הצר הכינוי מתייחס לעברית המקראית בלבד. במובן המורחב הוא כולל גם ארמית תלמודית ועיבודים עבריים שהורכבו בספרות הרבנית של ימי הביניים והעת החדשה.

המושג נקבע גם על פי המונח המנוגד לו: לשונות לועזיות שסחרו סביב קהילות יהודיות הופרדו מ״לשון הקודש״. ביידיש, למשל, הביטוי מתאר את החלקים שמקורם בעברית וארמית, לעומת המילים שמקורן בגרמנית.

בחלק מהקהילות החרדיות, ובעיקר בחו"ל, משתמשים בביטוי זה במקום המילה ״עברית״, ולעתים מעדיפים לכתוב בלשון הקודש. קהילות קיצוניות מסוימות, כמו העדה החרדית, נמנעות משימוש במילים שהתחדשו אחרי תחיית העברית המודרנית.

הוגי דעות יהודיים ניסו להסביר מדוע העברית ראויה לכינוי זה. הרמב"ן טען זאת לפי הדרך שנעשה בה שימוש. הרמב"ם נתן נימוקים אחרים בספרו שנכתב בערבית יהודית.

״לשון הקודש״ הוא השם שעושים לעברית. לפעמים קוראים כך גם לארמית. ארמית היא שפה קרובה לעברית.


השם נמצא בכתבים מאוד עתיקים, כמו מגילות קומראן וספר היובלים. בעבר לא תמיד קראו לשפה ״עברית״. לפעמים קראו לה ״יהודית״ או בשם של ארץ.

לשון הקודש משמשת לכתבים דתיים, מזמני תפילה ועד ספרות רבנית. יש שתי דרכים לקרוא לזה: בדרך הצרה זה רק עברית מקראית, בדרך הרחבה זה גם עברית של חכמי התלמוד וארמית תלמודית.

בקהילות שונות משתמשים בביטוי הזה אחרת. ביידיש הוא מתאר מילים שמקורן בעברית. בקהילות חרדיות מסוימות קוראים לשפה הזו ״לשון הקודש״ במקום ״עברית״, והן נמנעות ממילים חדשות שיוצרו כשהעברית חזרה לחיים.