מדקדקי העברית בימי הביניים

מדקדקי העברית בימי הביניים הם קבוצת מלומדים יהודים שחקרו את דקדוק ואוצר המילים של העברית. העבודה שלהם השפיעה על חקר העברית עד היום. תחום זה התקיים בקרבה לפרשנות המקרא ולפיוט, כלומר לשירה דתית שהתפתחה בתקופות מסוימות.

לפני תחילת המחקר הדקדוקי פעלו בעלי המסורה. המסורה (שיטה שעוזרת לשמר את קריאת המקרא) רושמת את דרך הקריאה ומסמנת את הנקודות והניקוד. הם לא ניסו להסביר חוקים דקדוקיים, אלא הקפידו לשמר את הנוסח והקריאה המדויקת של התורה.

העיסוק המדעי בדקדוק החל בעיקר עם רב סעדיה גאון (רס"ג) במאה העשירית. רס"ג חיבר כללים לשימוש בשפה וכתב קובץ כללים למשוררים, "ספר צחות הלשון", וכן מילון קטן בשם "האגרון". הוא גם כתב פיוטים (שירים דתיים) שבהם הראה את רעיונותיו הלשוניים.

תלמידיו והדורות שאחריהם המשיכו את הדיון. מנחם בן סרוק חיבר מילון ידוע בשם "מחברת מנחם". ספר זה היה נפוץ והצטטו בו מפרשים כמו רש"י להסביר מילים קשות. דונש בן לברט תקף את מנחם הן מבחינה דתית והן מבחינה לשונית. הוא גם היה המדקדק הראשון שהבחין בין פועל עומד לפועל יוצא (הבחנה בין פעלים שפועלים בעצמם לבין פעלים שפועלים על דבר אחר). דונש נשען בחלק מעבודתו על השוואה לערבית.

הויכוח בין אסכולת דונש לאסכולת מנחם נמשך כמה דורות. כמה חכמים כמו אבן עזרא ורבנו תם התערבו ודנו בהכרעות. חלק מהמחלוקות עסקו בשאלה האם להשוות את העברית לערבית או לשמור על מקוריותה.

אחד מקווי המחשבה החשובים ביותר הגיע מרבי יהודה חיוג' ורבי יונה אבן ג'נאח. הם פיתחו והעמיקו את רעיון השורש התלת-עברי, כלומר שהרבה מילים בעברית נוצרות משורש של שלושה אותיות שנושא את המשמעות הבסיסית. רעיון זה אומץ במהירות בספרד, אך הגיע מאוחר יותר לצפון אירופה.

מדקדקי ימי הביניים התמקדו בעיקר בלשון המקרא, כי ראו בה את עברית ה'טהורה' והחשובה ביותר. יש מעט יוצאים מן הכלל, כמו "הערוך" של רבי נתן מרומי, שהוקדש לשפת התלמוד ולא למקרא.

מדקדקי העברית היו מלומדים שחקרו את חוקי השפה והמשתמשים בה.

לפני כל זה פעלו בעלי המסורה. המסורה (שיטה לשמור על הקריאה הנכונה) כתבה איך קוראים את התורה. הם הוסיפו סימנים לניקוד כדי להראות את הצלילים.

מאוחר יותר, במאה העשירית, הגיע רב סעדיה גאון. רס"ג כתב חוקים למי שכותב שירים דתיים ומילון קטן. אחרי רס"ג באו מדקדקים אחרים, ביניהם מנחם בן סרוק ודונש בן לברט. מנחם כתב מילון חשוב. דונש האשים אותו ופתח ויכוחים לשוניים.

שני מדענים חשובים נוספים הם רבי יהודה חיוג' ויונה אבן ג'נאח. הם חשבו שרוב המילים בעברית מגיעות משורש של שלוש אותיות. המשמעות היא שרבים מהמילים קשורות זו לזו בעזרת שלושה אותיות משותפות.

מרבית המדקדקים עסקו בלשון המקרא. הם ראו את המקרא כשפה הנכונה ביותר שאותה צריך לשמור.

כמה ספרים חריגים עסקו בשפה שבתלמוד, אבל הכלל היה להתמקד במקרא.