פיתה

פיתה היא לחם חיטה שטוח העשוי מקמח ולעיתים גם משמרים. היא מאכל מסורתי במזרח הים התיכון, בעיקר בבלקן, בטורקיה ובלבנט. פיתה משמשת לטבילה ברטבים ומטבלים כמו חומוס, וכן להכנת כריכים. קיימות גרסאות שונות, וחלקן כוללות כיס פנימי.

המילה הגיעה לעברית מיוונית ומשפות הבלקן דרך הלאדינו, שפתם של יהודי ספרד. בעבר נכתבה בתי"ו למרות שכללי התעתיק מצביעים על טי"ת. הכתיב וההטעמה הובילו לטעות אצל לשונאים, אך ההטעמה הזרה מגלה את מוצאה הלועזי.

הגרסה המודרנית וההתעשייתית הופיעה בשנות ה־50. פיתה נאפית זמן קצר בחום גבוה: בתנור ביתי כ־200 מעלות למשך כמה דקות, ובתנורים תעשייתיים בערך דקה בטמפרטורות של 400, 500 מעלות. החום יוצר בתוך הבצק קיטור (אדי מים). הקיטור מפריד בין דפנות הפיתה וגורם לה להתנפח וליצור מעין כיס. לאחר האפייה הקיטור יוצא והכיס נשאר פנוי.

הפיתה התימנית, על גווניה, הייתה הלחם העיקרי בתפריטם של יהודי תימן.

הפיתה המסורתית, שמכונה גם פיתה עיראקית או לאפה, נאפית על סאג' (מחבת שטוחה) או בטאבון (תנור עם אש או גחלים). היא לא מתנפחת ולכן אין בה כיס. היא בדרך כלל גדולה ושטוחה ומשמשת לעטיפת מאכלים.

ניתן לחתוך פיתה ולפתוח אותה לכיס או לחתוך לחצאים ולמלא במרכיבים. בישראל מגישים בפיתה בין היתר פלאפל, שווארמה, חומוס וסביח.

פיתה היא לחם עגול ושטוח. היא עשויה מקמח ולפעמים משמרים. שמרים (הם חומר שעוזר לבצק לתפוח).

המילה הגיעה מיוונית ומהאזור של הבלקן דרך שפת הלאדינו.

אופים פיתה זמן קצר בחום גבוה. בתנור ביתי אופים ב־200 מעלות כמה דקות. בתנורים חזקים מאוד אופים בערך דקה. החום יוצר בתוך הבצק אדי מים חמים (קיטור). הקיטור גורם לפיתה להתנפח וליצור כיס. כשאדי המים יוצאים אחרי האפייה, הכיס נשמר.

יהודי תימן אכלו בעיקר פיתה תימנית.

פיתה דרוזית נקראת גם לאפה. אופים אותה על סאג' (מחבת שטוחה) או בטאבון (תנור עם אש). היא לא מתנפחת ואין בה כיס. היא גדולה ושטוחה ומתאימה לעטוף אוכל.

פותחים את הפיתה או חוצים אותה וממלאים בפלאפל, שווארמה או חומוס.